הוא היה נער שזכה לתהילה באירועי ואדי סאליב. שום אירוע נוצץ בחיפה לא עבר בלי שעדשת מצלמתו תנציח אותו. לאורך שישה עשורים הוא לא החמיץ אף אירוע ספורט והנציח רגעים גדולים בכדורגל החיפני אבל לא רק. "צילם מימל". זה בדיוק צמד המילים שישאר חרוט בזכרוני לעד גם אחרי הפרידה ממנו שלשום.

צלם האירועים הגדול מכולם

מימל או בשמו המלא אמיל ירון הוא הילד שעלה עם משפחתו ממרוקו לחיפה וכבר בחייו היה לאושיית תרבות אמיתית. הייחוד של האיש, שכמעט ולא היו לו שונאים, היה כשהצליח לגעת באלפים, במהלך תחנות חייו. לצד עבודתו כצלם ספורט מקצועי, ועוד נעסוק בזה בהמשך, מימל נחשב בשנות שבעים והשמונים לצלם החתונות מספר אחד, ולא רק בחיפה אלא בצפון כולו. הוא היה מצלם בו זמנית שלושה וארבעה אירועים בערב אחד עם צוותים שונים, בשעה שהמתחרים שקמו מפעם לפעם, היו מגרדים בקושי אירוע אחד או שניים בשבוע. אין חתונה של סאלב מקומי שלא לדבר על כדורגלנים כמו איציק אנגלנדר, דני שמילו רום, אלי לוונטל ואחרים שלא היו חלק מהפרוייקטים שלו.

דוד משכונת הדר סיפר אתמול. "אני זוכר שאשתי ביקשה ממני שמימל יצלם את החתונה שלנו. ואללה אמרתי לעצמי נלך על זה. באתי אליו ונתתי לו תאריך כמה חודשים קדימה. הוא אמר לי: אני תפוס אבל אל תדאג נצלם לך. ידעתי שאשתי לא תקבל את "אל תדאג" הזה והבהרתי לו שהוא זה שמצלם אצלי כי אחרת אני מתגרש באותו לילה. הוא חייך ואמר לי, יהיה בסדר. באירוע שלי הוא הגיע, אבל באותו ערב הוא ביקר בעוד שני אירועים. את זה למדתי שבאתי לקחת את אלבומי התמונות".

עם היוודע דבר מותו בשישי האחרון עלו לרשת אלפי פוסטים ורבים העידו כי פגשו במימל שצילם עבורם אירוע משמח כזה או אחר. הוא נגע באלפים. לכל אחד היה זיכרון אישי ממנו. מימל עצמו סיפר לי לפני מספר שנים כי אחרי האירוע ה-10,000 הוא הפסיק לספור. האמנתי כי הוא היה פשוט היה מכונת צילום.

בנוסף לצילומי האירועים שבהם התמחה והיה למודל לחיקוי ללא מעט צלמים שגדלו במחיצתו, הוא צילם משנות השישים ועד לשנה האחרונה את כל אירוע הספורט, בהם חגיגות האליפות בירוק ובאדום, נפילות, טרגדיות ואירועים היסטוריים כמו הריסת היציעים באיצטדיון קרית חיים והריסת האיצטדיון בקרית אליעזר.

מהומות ואדי סאליב

מימל התגורר יחד עם משפחתו בואדי סאליב בחיפה ולמעשה היתה לו את הזכות להתפרסם כשהוא רק בן 16. כילד היתה ברשותו מצלמה שאחיו קנה לו וכשהתחילו "אירועי ואדי סאליב" הוא צילם את המהומות בין סימטאות השכונה, הוא בעיקר הנציח את כל מה שהמשטרה לא רצתה שיראו. כזכור מהומות ואדי סאליב כללו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בואדי סאליב בחיפה. האירועים היו סוג של מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

מימל כילד לא ידע איזה אוצר יש לו ביד, הבין מהר מאד מה קורה אחרי שהמשטרה החרימה לו את המצלמה ואף איימה לעצור אותו. בסופו של דבר הוחזרה לו המצלמה והתמונות הגיעו לעיתון העולם הזה שהיה בשעתו, העיתון הכמעט יחיד שלא היה מימסדי. . לימים שיחזר מימל את הגעת אנשי העיתון אליו וסיפר כי עורכי העיתון בעצמם באו אליו וביקשו את התמונות, שהתפרסמו ועוררו הד ציבורי עצום. לאורך עשרות שנים, עד לתקופה האחרונה הוא הוזמן לאין ספור סימפוזיונים ותוכניות טלוויזיה כמומחה ועד ראיה שידע לספר על מהומות ואדי סאליב ממקור מראשון. על סמך העדויות שנתן לאורך השנים והתיעוד שלו נערכו לא מעט מחקרים ונכתבו לא מעט ספרים.
מימל הגיע ארצה תחת השם חיים בן סימון. לדבריו שם זה הוענק לו "בלי הסכמתו" עם בואו ארצה ואחרי שנים הוא ביקש לחזור לשמו המקורי אמיל ואת "הבן סימון" הוא שינה לירון. לאורך השנים הוא צילם כמעט לכל העיתונים, אבל בשנות השישים השבעים והשמונים עבד בעיקר עם העיתון "חדשות הספורט" שהיה באותן שנים יומון מאד נפוץ עד לסגירתו בשנות השמונים.

צייר שניהל רומן עם הצילום

לא רבים יודעים אבל לצד האהבה שלו למצלמה היתה לו אהבה נוספת, הציור. יוסי גלזר שעבד יחד עם מימל במשך 45 שנים בהיותו כתב הספורט הראשי ב"חדשות הספורט", סיפר אתמול שציוריו של מימל היו נדירים. "אני זוכר את הסיפור שראש העיר המיתולוגי של חיפה אבא חושי נתקל באחד מציוריו בתערוכה במועדון נוער בעיר התחתית ומיהר לסדר לו מילגה של קרן אמריקאית על שמה של אלינור רוזוולט, רעיית נשיא ארה"ב. מימל היה אמור לצאת ללמוד ציור בארה"ב, אבל באותה עת אביו התנגד". בשנים האחרונות אחרי עשרות שנים שלא עסק בציור הוא חזר לצייר.

הרומן של מימל עם צילום הספורט היה די מקרי. בין סמטאות שכונת מגוריו הכיר מימל את אהרון עמר, שלימים הפך לאחד מטובי השחקנים בכדורגל הישראלי מאז ומעולם. מימל החל לצלם את עמר במשחקי מכבי חיפה. אחרי שעמר נפצע בתאונת עבודה בנמל ונאלץ לפרוש מימל המשיך לצלם. הוא נחשב עד לאחרונה לאחד הצלמים האיכותיים ביותר בעידן של טרום הצבע.

אחד מסימני ההכר של מימל היה חנות הצילום בהדר שהייתה מוקד עליה לרגל לאוהדים וסלב. אחרי כל שבת של משחקי ליגה נהגו עשרות אוהדים שחיפשו תמונות למזכרת להגיע לחנות ואולי לזכות בתמונה של מהמשחק שהיה יום קודם. אחד האירועים הזכורים ביותר של מימל כצלם היה בעקבות מותו הטרגי ב-1987 של אבי רן בתאונה ימית מחרידה בכינרת. מימל הגדיל תמונה צבעונית של השוער לגודל של אחד אחד, כשרן לבוש באפודת שוער צהובה והניח אותה בחלון הראווה של חנות הצילום שלו ברחוב ביאליק. הצבת התמונה הפכה את המקום למוקד עליה לרגל לאלפי אוהדים שעמדו מול התמונה והזילו דמעה. גלזר סיפר גם שלצד אלפי אירועים משמחים מימל הנציח את שתי הטרגדיות הכי גדולות של הספורט החיפני, מותם של אבי רן ורובי שפירא. "אלה היו רגעים מצמררים שהצליחו למחוק למימל את החיוך הנצחי. ראיתי כמה הוא עצוב באותם אירועים".

נכנס לתודעה בגלל מכבי תל אביב

אחד מצילומי הספורט המפורסמים שלו היה בתחילת שנות השבעים. מדובר במשחק שנערך בבלומפילד, משחק על האליפות בין מכבי ת"א למכבי נתניה שהוכרע משער לזכות מכבי תל אביב, אותו כבש ביד דרור ברנור. מימל כצלם מקצועי באותו אירוע לא הורשה לצלם את המשחק מכר הדשא. הוא צפה במשחק מהיציע עם המצלמה ביד. בחושיו החדים צילם מהיציע את ברנור כובש עם היד בשעה כשכל צלמי הסטילס שישבו מאחרי השער באותו משחק לא הצליחו לתפוס את הרגע. זה היה התיעוד היחיד של האירוע והוא פורסם למוחרת בחדשות הספורט. "זה היה אחד מרגעיו הגדולים כצלם ספורט ועיתונאי" סיפרו אתמול אנשי כדורגל ותיקים.

מימל היה חלק מהנוף כמעט בכל אירוע ספורט. בין היתר צילם קרבות איגרוף שנערכו בבתי קולנוע, תחרויות שחיה בבריכת בת גלים בחיפה. תחרויות אתלטיקה בקרית אליעזר ומשחקי כדורסל במגרשי האספלד ליד קולנע חן (מכבי) וליד קולנע תמר (הפועל).

צייד מלכות יופי

לצד כל אלה הוא נתפס במשך שלושה עשורים כבעל עין חדה בזיהוי דוגמניות. כבר אז כדורגלנים ודוגמניות הלכו יחד. באותן שנים מימל היה נוהג להמליץ עם תמונות שצילם על מועמדות לתחרות מלכת היופי של ישראל ובשנות השישים והשבעים לא מעט מועמדות היו מחיפה, ולא מעט זוכות בתארים שונים היו כאלה שמימל גילה.

בשנים האחרונות עם חילופי הדורות והמעבר לצילום דיגטלי, היה נראה שימי הזוהר של מימל חלפו בהדרגה. הוא סגר את חנות הצילום שלו בהדר, מיעט לצלם באירועים, אבל המשיך לצלם כדורגל ממש עד סוף העונה האחרונה בסמי עופר. לזכותו יאמר כי לאורך השנים הוא לא היה מזוהה עם קבוצה אחת וזכה לאהדת כל מחנות האוהדים והמועדונים.

משהו אישי

גם את החתונה שלי הוא צילם אבל כאמור זה היה דבר שבשגרה, כי הוא צילם עשרות אלפי חתונות, אבל בימים שלאחר החתונה כשהגעתי לאסוף את התמונות עמדנו ושושחנו על כדורגל. שיחה מעניינת. שנה שנתיים לאחר מכן הוא פגש אותי ושאל אותי אם מעניין אותי לכתוב בעיתון. אמרתי לו שאני לומד אבל נראה… חודש לאחר מכן ביולי 1981 קיבלתי טלפון מגלזר שהפניה אותי ליהודה גורן, אז ראש מערכת הספורט של מעריב וכל השאר היסטוריה. כן מימל אחראי לרבים כמותי בעיתונות ובצילום.

מכבי חיפה בכלל לא ידעה

אחד האירועים המרגשים שרשם מימל בקריירה שלו היה האירוע שאירגנה לו מכבי חיפה שקיימה עבורו טקס הוקרה באחד המשחקים האחרונים בעונה שעברה נגד בית"ר ירושלים. הטקס נערך מול איצטדיון מלא ושם הוענקה לו חולצה ממוסגרת ועליה הספרה 1 עם חתימות השחקים . אשתו לורט וילדיו שי, גלית ויניב, היו איתו בטקס וזו היתה הפעם הראשונה שהוא הגיע לאיצטדיון בלי מצלמה, אלא בחולצה לבנה כשבשיא הטקס עמדו אלפים על רגליהם והריעו לו.

"כשאנחנו החלטנו לעשות את הטקס, למיטב הבנתי הוא היה בריא לגמרי. לפחות אף אחד לא אמר לנו שהוא לא חש בטוב", סיפר אתמול איתמר צ'יזיק, מנכ"ל מכבי חיפה ב-14 השנים האחרונות. "לא ידעתי שהוא חולה. זה בא לי בהפתעה ואני נסער", אמר והעיד כי הוא מכיר את מימל מאז גיל שמונה. "עשינו לו את המחווה הזו כי חשבנו שבגילו בן אדם ראוי למחווה כזו מצד המועדון אותו ליווה במאות אלפי תמונות ובמקצועיות נדירה".
שלשום במהלך מסע ההלוויה שלו אפשר היה להבין עד כמה האיש היה אושיית תרבות בחיפה כשמאות רבות שלאנשים הגיעו לבית העלמין בחיפה בהם עשרות שחקני עבר ירוקים ואדומים, עסקנים ופעילים וסתם כאלה שמימל נגע בהם בצמתים שונים בחייהם.

מימל מסתבר חלה רק בשבועות האחרונים ובמהירות בלתי נסבלת הוא דעך כתוצאה ממחלת הסרטן . לאחר אישפוז של פחות משבוע ימים, ורגע לאחר שחגג עם משפחתו בביתו יום הולדת 74 הוא מסר נשמתו לבורא. הוא נפטר בט"ו באב יום שבו נהוג לומר כי הולכים מאיתנו האהובים באמת.