פרשת השבוע בהעלתך (המקאם שיגא) – יב' בסיון תשע"ט (15/6/2019)
בס"ד
פרשת השבוע בהעלתך (המקאם שיגא)
יב' בסיון תשע"ט (15/6/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש !
הָאוֹר עוֹלֶה
כְּשֶׁהָאוֹר אֵינוֹ עוֹלֶה הַחֲשֶׁכָה יוֹרֶדֶת
כִּי מִדַּת אוֹרֶנוּ לַגּוֹיִים בְּכַךְ נִמְדֶּדֶת
הָבָה נַעֲלֶה את הָאוֹר ונְסַלֵּק הַחֲשֶׁכָה
לְָֹזֶה הַמְּנוֹרָה לַחֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן נִסְמְכָה
בְּכַוָּנָה לְלַמְּדֶנוּ הֲלָכָה
וְכַּאֲשֶׁר סָבִיב לָנוּ בְּקֶרֶב עַמֵּי הַחֹשֶׁךְ
אֶצְלָם הָאוֹר דּוֹעֵךְ וְהָאֹפֶל מִתְמַשֵּׁךְ
קַם מֹשֶׁה וְצִוָּנוּ לְהַעֲלוֹת סָבִיב אוֹר
זוֹ הַמַּטָּרָה אֱלֵיהָ עַם יִשְׂרָאֵל יַחֲתּוֹר
לִהְיוֹת הוּא לַגּוֹיִים אוֹר
אַךְ חֶלֶק בַָּחַר תּוֹרָה* מְחָדָשׁ לִכְתוֹב *הברית החדשה
וְהַמְסָרֵב לְקַבֵּל הַבְּרִית אוֹתוֹ יִצְלוֹב
וְחֶלֶק חִדֵּשׁ מִקְרָא* וּפָסַק זֶה הַסּוֹף * תרגום שם הקוראן
וְכֹל כּוֹפֵר בַּכִּתָאבְ*את רֹאשׁוֹ לַעֲרוֹף * עוד כינוי לקוראן
וְיוֹם אִלְקִיָאמֶה*הוּא הַסּוֹף *תחית המתים
אַךְ בְּהַעֲלוֹת אַהֲרֹן הַנֵּרוֹת בַּמְּנוֹרָה
הַכָּתוּב בְתּוֹרָת מֹשֶׁה הוֹאַר לְאוֹרָהּ
וְנִתְחַדְּדָה הֵיטֵב הָאִמְרָה הַיְדוּעָה
כִּי הָאָדָם בֶּן חָלוֹף וְאֵין בּוֹ תְּשׁוּעָה
וּבְדִבְרֵי התּוֹרָה הַיְּשׁוּעָה
המנורה מִקְשָׁה אחת זהב
הפרשה מתחילה בְּצַוּוֹת ה' את משה לדבר אל אהרן שיעלה את הנרות אל מול המנורה יאירו שבעת הנרות (ח/ב) משתמע מכך שהדלקת הנרות לא נעשית בקנים של המנורה, אלא אל מול פני המנורה. אף על פי כן הנרות שאורם עלה היו משבעת הקנים של המנורה כי כך נאמר: ויעש כן אהרן אל מול המנורה העלה נרותיה (נרות המנורה), כי בהעלות אהרן את האור בנרות האירו שבעת הנרות. (ה/א) של המנורה. גם מבנה המנורה מלמד כי הנרות שהועלו הועלו בשבעת קני המנורה, אשר היתה כֻּלָּה זהב מקשה אחת וופעולת הנרות בקנים אל מול הקנה המרכזי. תבנית המנורה נאמר כי ה' הראה אותה למשה בהר שנאמר: וראה ועשה בתבניתם (שמות כה/מ) ,לא נאמר מי עשה את המנורה. רש"י מביא מדרש אגדה בשר לכך כי המנורה נעשתה על ידי הקב"ה. לכן תאור מבנה המנורה נועד לרמוז על עם ישראל והתנהגותו למרות שיש במנורה שבעה קנים וגוף ותושבת היא מקשה אחת כך גם עם ישראל למרות השוני שיש בין אדם לאדם ואין אדם דומה לזולתו הוא עשוי מקשה אחת, כלומר אחיד באמונתו ושונה זה מזה בַּחֲשִׁיבָתוֹ, השוני בעם מצאנו בהגדה של פסח בּדַבְּרָהּ בארבעה בנים חכם, רשע תם ושאיננו יודע לשאול ואף על פי כן עם ישראל מקשה אחת – גוף אחד וכל אחד מקרב העם חיב לקבל את זולתו כחלק מישותו למרות השוני שיש בדעה וצורה בגודל ובכוח חשיבתו. מצווים אנו לקבל את החולק על דעתנו כחלק בלתי נפרד מאתנו ולהאזין לו, לא חיבים לקבל את דעתו, עלינו לראות אותו אבר מאברנו גם הוא פוגם או פגום, כי יש פתגם ערבי שאומר : מָה בְּתִאְדֶר תִקְלַע אִנְפַךּ מִן וּשַּׁךּ תרגומו שאין אתה יכול לעקור אפך מפניך , גם כשיש לאדם אף עקום בפניו . זה אמור לבן עמך כי כאחיך הוא אך איננו דומה לך חיצונים ויכול שדעתו איננה כדעתך, אתה מקבלו כמו שהוא כי הוא בשר מבשרך. זה משמעות מנורה עשויה מקשה אחת, למרות שיש קנה אחד מרכזי ויש קנים מימין וקנים משמאל, אלא שנרות שנדלקות בהם מימין לקנה האמצעי ומשמאל לקנה האמצעי, אורם פונה לקנה האמצעי, לדידנו כעם הן כימניים והן כשמאליים פנינו מופנות אל על אל הקב"ה, הנותן תשועה ולא לאדם בשר ודם שאין בו תשועה בשובו לאדמתו.
הסנהדרין בית הדין הגדול פוסק ומחיב
לפני פרשה זו בְּנָשׂא קראנו על דרך הקמת הממשל בישראל אחרי יציאת מצרים כדי להנהיג את העם ולקים עבודת הַקֹּדֶשׁ במשכן . זה הוטל על שבט לוי. ובכדי שתהיה ההנהגה מקובלת על שאר השבטים , נצטוה משה לפקוד בפרשה בהעלותך את צאצאי לוי ולקבוע את המטלות שהוטלו עליהם על ידי הקב"ה. מכאן החל המפקד ב "גרשון קהת ומררי", קהת הוליד את עמרם שנשא לאשה את דודתו יוכבד בת לוי שילדה את משה ואת אהרן ואת מרים. משה ומרים היו לנביאים על פי דבר הקב"ה ואהרן נהיה כהן גדול וארבעת בניו, נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר לְכֹהֲנִים . כאמור אלה היו מנהיגי העם בצאת ישראל ממצרים ולמשך לכתם במדבר ארבעים שנה עד הגיעם לארץ המובטחת לאבותיהם לאברהם ליצחק וליעקב . המפקד הפעם נועד לקבוע יֵחוּסָם של צאצאי שבט לוי ,משה ואהרן ומרים. ובעיקר את יעודם כעובדים את עבודת האלהים כולל פירוק והרכב של המשכן ונשיאת חלקיו הרבים כולל אהל מועד. משה פָּקַד (מָנָה) גם את צאצאי מררי הם אֲחֵי גרשון וקהת, אשר גם הם נשאו בעול העבודה ובנשיאת חלקי המשכן את בריחיו ועמודיו ועוד. המפקד נועד לְיַדֵּעַ את יתר השבטים כי לעם דרושים מנהיגים שינהיגו אותו, עד הגיעו לארץ כנען ובמנהיגים אלה בחר "הרבון" כאן הוא רבון העולמים, ולמרות זאת הם לא יהיו מיוחסים או מורמים מעם, הם יהיו כפופים לדין ככל האדם ועליהם לציית לַדַּיָּנִים, אשר כאן דובר בהם שבעים זקנים מו העם שנקראים הסנהדרין, הם הרשות השיפוטית העליונה ששופטת את העם הם יהיו מופקדים על קיום הַחֻקִּים והמשפטים שחלים על אדם מישראל. לית מאן דפליג כי בקרב העם יש מחלוקות אך יש גם אַחְדּוּת ואחוה, זו לא אחידות בדעות ובחשיבה, כי אין כל רע במחלוקת. הרי המחלוקות קבלו ביטוי לאורך הדורות הידועות כמחלקת התנאים, ומחלוקת האמוראים, ומחלוקת הפוסקים, שהיו בכל דור ודור. זה לא רק לגיטימי אלא זה חיוני, כי המחלוקת מעשירה את החשיבה של מנהיגי העם המנהיגים ואת העם , בעת שלום ובעת מלחמה. בענין זה המדרש קושר את הצו שצוה ה' את משה : אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (יא/טז) אל פסוק נוסף שבו שורש המלה "אסף" בקהלת שם נאמר "בעלי אֲסֻפּוֹת" נתנו מרועה אחד (קהלת יב/יא) אלה הסנהדרין. ואם תגיד זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר אזי למי נשמע? התשובה נשמע לסנהדרין (שהוא היה בית המשפט העליון בעתו), אמר הקב"ה: כי הרי כולם ניתנו מרועה אחד, הדה הוא דכתיב: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" בלשון ימינו שסמכותם באה להם מ"רועה אחד". (מרצון הקב"ה בימינו רצון העם הוא הריבון). המחלוקת ביניהם והפסיקה שלהן לגיטימית כל עוד היא לשם שמים, טוב שיהיה גוף מוסמך לפסוק ואין עושה דין לעצמו.
איסור לשון הרע והשפעתו בקרב העם.
ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדוֹת האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח כי אשה כֻּשִׁית לקח. (יב/א) אלה דברי מרים בהגיע ישראל ל"חצרות". כאן מרים נראית אחות הדואגת לאחיה למשה. רק בקשה לומר את אשר על לבה, לכן פנתה לאחיה הבכור אהרן ואמרה לו את אשר אמרה כי דובר במחנה על"אלדד ומידד שהתנבאו ושמעה מרים לחשושים שצפורה אשת משה אומרת: "אוי לנשותיהם של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו הם פורשים (כלומר מתרחקין) מנשותיהם כדרך שפרש בעלי ממני" רק אז ידעה מרים שאחיה משה בקבלו את הנבואה פרש (התגרש) מצפורה אשתו, לכן צר היה למרים על צפורה ופרקה אשר על לבה בפני אחיה אהרן. דברי מרים לא היו בגנות משה ואף על פי כן נענשה שנאמר: והנה מרים מצורעת כשלג .(יב/י) מכאן גם דברים שכונתם לשבח אדם, אך נאמרים שלא בפניו נחשבים "לשון הרע". כי פה הביטוי "כושית" אינו לגנאי משמעו בתאור אשה יפה, כי "כושית" בגימטריא 736 גם "יפת מראה" בגימטריא 736 מכאן למדים שמרים לא דברה בגנות צפורה אשת אחיה משה, אלא הביע צערה על גרושיה על ידי משה. לכן הָעֹנֶשׁ בא כקל וָחֹמֶר חל על המְדַבֵּר טובת על חברו אחרי גבו לא כל שכן בגנותו.
מוּסָר הַשְׁכֵּל לְמַד כִּי צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּלָּשׁוֹן
שֶׁאֵין לְדַבֵּר שֶׁלֹּא בִפְנֵי הָאָדָם אַף דָּבָר נָכוֹן
כָּךָ בְּלִי מֵשִׂים עוֹבְרִים עַל אִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע
כִּי אֲמִירָה בְּלַחַשׁ עֲתִידָה בָּרַבִּים לְהִשָּׁמַע
וְשֶׁגָם אָדָם מוּרַם מְעָם יֻרְשַּע
וְעוֹד מוּסָר הַשְׂכֵּל לָמַדְנוּ מִן הַּפָּרָשָׁה הַפַּעַם
שֶׁכֹּל חוֹטֵה יִשָׂא עָנְשׁוֹ גָּם אָדָם מוּרָם מְעָם
אַף יֵשׁ לִזְכּוֹר שֶׁעַמֶּנוּ בְעֵינֵי ה' אֲגֻדָּה אַחַת
אַלא שֶׁדַּעְתּוֹ לֹא אֲחִידָה שֶׁיַּבִּיעֶנָּה וְאַל יֵחַת
וּבַמִּשְנָה וּבַתַּלְמוּד גָּם יַרְחִיב דַעַת
וּבִנְסוֹעַ הָאָרוֹן הוּפְצוּ אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל גָּם נָסוּ
וּבְנוּחוֹ שָׁבוּ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל וּבָאֵל חָסוּ
וְיָשְׁבוּ בֶּטַח בְּאַרְצָם וּבְנַחַת זְרוֹעָם צָרֵיהֶם חָשׁוּ
תַקְעוּ פּהֹ יָתֵד וּמִמְּבַקְשֵׁי נַפְשָׁם הִתְאוֹשָׁשׁוּ
וְעַד יָמֵינוּ צָרִים מִיִּשְׂרָאֵל חָשָׁשׁוּ