פרשת השבוע נשא (המקאם רצד – צבא) – י"ב בסיון תשע"ח (26/5/2018 )
בס"ד
פרשת השבוע נשא (המקאם רצד – צבא)
י"ב בסיון תשע"ח (26/5/2018 )
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום, קהל קדוש!
חוֹבַת הַמַּנְהִיג
חוֹבַת הַמַּנְהִיג לִסְמוֹך עַל תְּבוּנָתוֹ
וְחוֹבַת הָעָם הַמֻּנְהַג לְקַבֵּל מָרוּתוֹ
וְהַמַּטָּרָה לֹא מְקַדֶּשֶׁת הָאֶמְצָעִים
כִי הָעִיקָר הוּא הַמַּטָּרָה לְהגְשִׁים
בְּעוֹד הַכֵּלִים נועֲדוּ לְסַיֵּעַ לַמַּנְהִיג
לְבַל יַעֲשֶה בַּמַּטָּרָה שִׁמּוּשׁ חָרִיג
לֹא בִּכְדִּי הַלֵּוִי הוּא מְכָהֵן כִּמְלַוֶּה
לַיּוֹצְאִים לַקְרָב יִסּוֹד אֵיתָן מְהַוֶּה
עַל זֹאת הַתּוֹרָה חוֹזֶרֶת מִדֵי פַּעַם
אִישׁ אֵינוֹ מְשֻׁחְרַר מִלְשָׁרֵת הָעָם
רוֹב הָעָם יַקִים מְחֵה זֶכֶר עֲמָלֶק
וְחֶלֶק אָחֶר מְהַלֵּוִי בַּעֲרוּת מְסַלֵּק
וְגָם כֹל אֶחַד אֶת הַסְחוֹרָה מְסַפֵּק
וְאֵין אֶחַד מֵהָעָם שֶׁנֶּהֱנָה מֵהַסָּפֵק
וְלֹא נֶעֱלַם שֶׁכֹּל אָדָם מְשָרֵת הָעָם
ובני לוי לֹא הוּצְאוּ מִכְּלַל הָעָם גָּם
הקמת המשכן במדבר משה והעם
יש מדרש המתיחס לא לחנוכת המשכן, אלא לעצם הקמתו של המשכן במדבר. ממנו משתמע , למרות הכתוב, כי המשכן כולו בא מכוחו של משה , ואילמלא יָזְמָתוֹ של משה לא היה המשכן מוקם. הקמת המשכן בלשון עממית של ימנו זה היה מבצע אדיר שאין דומה לו בתולדות העמים , כי הרי מדובר בעם נודד במדבר בטרם נכנסו לחלקת ארץ בה הם ישבו סופית כעם הם מקימים מקדש נייד מורכב ונדיר לתפארת כולל כליו וחלקיו השונים. מצאנו כתוב כמה עלמלו בני ישראל בהקמת המשכן והיה צורך להפעילם ולא רק אלא גם נתנו משלהם כסף וזהב ונחושת ועורות ובדים ועוד דברים רבים אחרים . משה גם ידע להפעיל את חלקי העם בהקמה ובנתינה משלהם למטרה זו. משה שהנהיג את העם הוכיח להם כי הוא כשליחו של הקב"ה הוציא אותם ממצרים כעבדים בצאצי השבטים ועשה אותם עם, ומשתמה מלאכת המשכן נאמר : ויביאו את המשכן אל משה(שמות לט/לג) כי הרי הוא היוזם והמאיץ והמדרבן להקמתו של המשכן, לכן המדרש גם מביא את הדברים בדבר העמדת המשכן כדי שתשרה שכינה בו, כלומר מדובר בהקמתו בפועל כמבנה רב רושם, משכל חלקיו כבר נעשו על ידי בצלאל ואהליאב, אלא שהם לא יכול היה להעמידו וגם חכמי לב לא יכלו להעמידו, היו מעמידים אותו ונופל , וכפי שזה תמיד קורה באים המקטרגים בטרוניה על מעשהו של "בן עמרם" משה, כמי שבזבז כל כך הרבה כסף וזהב ונחושת ועצים והכל לשוא. אז אמר משה לרבון העולמים : רבונו של עולם , איני יודע להעמידו, אמר לו: עסוק בידך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו , (כלומר לא ממש להעמידו) רק להניע את היד כמעמידה את המשכן והוא יעמוד: ואני כותב עליך שאתה הקימותו , שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן (שמות מ/יז) ומי העמידו משה, שנאמר: וַיַּקֵם משה את המשכן(מ/יח) לכן הוא נקרא על שמו של משה. זה קורה בחיינו היומיומיים, כאשר אחד עושה את הכל ומשקיע כל מרצו וחכמתו להצליח בפרויקט שעה ונזקף עמלו לאחר. כאן היה זה רצון הקב"ה כדי לתת למשה הכח להנהיג את העם כמי שהכל יכול.
משה מנהיג מלידה
כבר אמרנו דברים אלה על משה לא פעם אחת כי זאת לא אמירה סתמית יען כי משה אכן נולד מנהיג מלידה, לידתו של משה שהנהיג את העם אכן היתה מיחודת ודרמאטית. מתחיל הספור מיוכבד בת לוי בשערי העיר בין החומות, אשר היא לא נמנתה עם שבעים הנפש שירדו למצרים (בראשית מו/ח-כז) כי היא לפי האגדה נולדה בין החומות של מצרים וממנה עתידים להולד מרים משה ואהרן . משה נולד כשפרעה גזר על הזכרים: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל תחיון (שמות א/כב) כיון שכך היתה הגזרה המילדות שמוהו בתיבה ושולח על פני היאור ונמשה בעצת מרים לבת פרעה מן הים על ידי בת פרעה והוא גדל והתחנך בחצר מלך מצרים כנסיך, שעתיד להיות לתבוע מפרעה שלח את עמי ויעבדוני עשה לשחררם משעבוד מצרים. מכאן ששבט לוי אליו משה משתיך היה והנו שבט חשוב בעם ישראל . ממנו יצא המחוקק והמנהיג משה וממנו הרשות המבצעת על ידי אהרן ובניו דהיינו הממשלה במושגי ימינו. כבר בפרשת במדבר החל מנינם של צאצאי לוי החל מהתינוקות-היונקים שנאמר: פקד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם (במדבר ג/טו) ועד לבני שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה. (ד/כג) . עד לפרשת נשא כבר כל העםהתפקד. כלומר התורה לא פטרה איש משירות הן כיוצאי צבא או כנותני שירותים כחיל השירותים בימינו לכן לא נפקד מקומם של בני לוי בשרות העם, מהם יצא גדול נביאי ישראל משה וממנו יש לעם הנהגה שנמסרה לאהרן ובניו ככהנים וכל יתר צאצאי לוי ישרתו בַּקֹּדֶשׁ כבעלי קרבי יתרה לגבורה(לקב"ה) מהאחרים שנאמר: נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם .( ד/כב) כי הם עתידים למלא תפקיד קשה הדורש כח ומאמץ לא רק מנויי כבוד, הם יוּעֲדוּ על ידי משה לשאת את המשכן לפרקו ולהרכיבו בנדידה ממקום למקום במדבר עד כניסת ישראל לארץ כנען. שבט לוי מלא תפקיד של צבא הַקֹּדֶש, ובכך יחודו למרות שהנמנים עליו לא חרפו נפשם למות במלחמות ישראל ואף על פי כן הם אינם ג'ובניקים כלשון ימינו.
הברכה המשולשת ומשמעותה
ברכת הכהנים היא בעצם השריד של העבודה במקדש היא העבודה היחידה ששרדה ונעשית על ידי הכהנים אחרי חרבן בית המקדש. היא נקראת הברכה המשולשת על כי היא מורכבת משלושה חלקים חלק ראשון של שלוש מלים "יברכך ה' וישמרך" ומחמש מלים "יָאֵר ה' פניו אליך וִיחֻנֶךָ" ומשבע מלים "ישא ה' פניו וישם לך שלום" . זאת למעשה ברכה ה' לעם המועברת באמצעות הכהנים . מכן שהכהן איננו מברך אלא רק מעביר את ברכת אלהים לציבור המתפללים כולל את עצמו, כי אין אדם יכול להביא ברכה על חברו אף על פי שנאמרת בפיו ומופני לציבור . לכאורה הברכה בשלוש המלים הראשונות שלה מחיבת פרשנות כי יש סטירה בין יברכך לבין וישמרך . אם הקב"ה מברך את האדם, הוא שוב איננו זקוק לשמירה לדעת פרשנים ורש"י בראשם, כי הברכה מכונת להצלחת האדם בחייו הגשמיים, לכן משמעות וישמרך הכונה שהברכה תשמר ותתקים אצל מקבל הברכה ושלא תאבד לו. רש"י מיחס את יברכך לנכסיו של האדם ולא לגופו של אדם כי "אין קמח אין תורה" ,לכן ככל שיתברך אדם בנכסיו ויהיה די מקור מחיה הוא ירבה חכמה ויאדיר את התורה, אין לומר כי רש"י מעריך את החמר על פני הרוח , כאמור החומר מאפשר לקים את הרוח, כי הנכסים כשלעצמם אינם ערכים. ברם רש"י אומר על וישמרך: "מפני לסטים" ויש גם דעה שמירה מפני יצר הרע ,כי העדר גורם לאדם לאבד את ראשו, לכן זקוק לשמירה מפני יצר הרע.
רוח שטות מסיטה אדם מדרך הישר
זה משתמע מפרשנות של המושג "אשה שׂוֹטָה" במקום "סוטה" ולא רק מְכֻוַּן לאשה אלא גם לאיש, זה עולה מלשון הפסוק: שהאישה איננה יכולה לסטות מחיי אישות טהורים ותקינים אלא אם נמצא איש אשר הוא סוטה מדרך הישר ושוכב עם האשה שכבת זרע וגם בעולת בעל. ובכך הוא עובר על לא תחמוד אשת רעיך. מיחסים לסטית האשה כמעשה "שְׁטוּת" והרמז לכך המלה שׂוטָה כתובה ב-שׂין ולאבאות ס' ולא זה מרמז שהסטיה נובעת מכניסת רוח שְׁטוּת באשה. רש"י מסתמך על דברי חכמים שאמרו: אין המנאפים נואפין עד שתכנס בהם רוח שְׁטוּת, לכן נכתב "כי תִּשְׂטֶה" בשִׂין ולא בסמך. ומנין לנו כי גם האיש מוזהר בסטיה שנאמר לאיש: אַל יֵשְׂטְ אל דרכיה לבך (משלי ז/כה) , עליו להזהר שלא יפול בקסמי אשה ובפיתוייה. זה מביא אותנו למנהג הישמעאלים כשמדובר בנשים שיש לגביהןחשד סטיה מיד נזעקים להצלת כבוד המשפחה וגוזרים דינה למות ב"משפט שדה" ושמים עצמם "חאכמי ט'אלמי" , תרגום חפשי "שׁוֹפְטִי מְעַוְּלִי" (ממלת עַוֶל). עוד לפני ארבעת אלפים שנה התורה מתיחסת לאשה סוטה בקפדנות ומחייבת הבאת עד ראיה לסטייתה כדי להענישה ולהעניש את הנואף אתה. התורה לא מתירה דמה של האשה למען "כבוד המשפחה". היה וְתוּכַח סטייתה ובגידתה בבעלה תִּטְמַא לו: והיתה (וְחַיְתָּה) האשה לְאָלָה בקרב עמה(ה/כח) כלומר מקוללת ואם נכנסה הרתה מנאופה תהיה יולדת בצער, אולם אם בעלה בקנאתו לה יפגע בה עשוי שלא להענש על כך וזה חריג. לפיכך נסמכה פרשת הנזיר שמזיר מיין ומשכר שמביאים עליו רוח שטות שֶמְּבִיאַתְהוּ לנאוף, ונאמר עוד : כי יפליא (יפריש) לנדור נדר נזיר להזיר לה' (ו/ב) על ידי פרישה מדבר מה, כאן מזיר עצמו מיין להזיר לה' (ו/ב) ולכל סוג של שֵׁכָר.
יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַיָּן זֶה הוּא אָדוֹן עוֹלָם וְיֵשׁ אָדָם בָשָׂר וָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ מֻשְׁלָם
וְאִם אָדָם פּוֹגֵעַ בְּזָדוֹן שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הוּא יִתֵּן הַדִּין גָּם לֹא יֵצֵא נָקִי חִנָּם
יַעַן כִי יֵשׁ דיָּן מִמֶּנּוּ דָּבָר לֹא נֶעֱלַם שֶׁשַּׂם כֹּל חוֹטֵא בְמֵזִיד בּוֹש וְנִכְלָם
כי אֵין לוֹ מִפָּנָיו מִסְתּוֹר או מִפְלָט וְּלֹא יֵהֵא הַחַטָּא מֵעֵינֵי הַדַיָּן נִמְלַט
אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֵלֵךְ אִתָּם כִּי יוֹצִיאוּךָ מִן הָעוֹלָם בּוֹש וְנִכְלַם
הַמְבַקְשִׁים לְהֱנוֹת מִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת לָכֵן מְקִימִים הֶם מֵחָדָשׁ הַבָּמוֹת
זֶה רְאֶה וְקַדֵּשׁ וְהַטּוֹב לֹא יְבוֹשֵׁשׁ אם לֹא תַּשִׂיֵגהוּ אוֹתְךָ הוּא יְבַקֵּשׁ
זֶה אֲשֶׁר בְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל לָנוּ נֶאֱמַר וְאָנוּ נֹאמַר בָרוּךְ הוּא בָּרוּךְ שֶׁאָמַר