ירושלים של מטה וירושלים של מעלה
צפוניים שמגיעים לירושלים מתפעלים גאים מבינים אבל לא מבינים את העוצמות עד לביקור עצמו עד לנוכחות בעיר. יובל שנים לשחרור ירושלים, מה מתאים יותר מתאריך זה לחזור לסיור בכמה נקודות בעיר רבת השמות והפנים הזאת.
מאת: אבי ליטל
כשנה לפני 67' נסעתי לירושלים עם אבי ז"ל. שמנו פעמינו לקבר דוד, אחד המקומות הקרובים ביותר שהיו אז ליד החומה המקיפה את העיר העתיקה בה שלט מלך ירדן.
עלינו על גג הקבר, ממש בהיחבא, ושם ראשינו מכופפים כי מדי פעם היה חייל לגיון משועמם יורה לעבר ה"יהוד" שראה מבעד לכוונת הרובה. אבי הושיט ידו לעבר העיר העתיקה ואמר לי "אתה רואה שם, בין הבתים נמצא הכותל המערבי". אני התאמצתי לראות משהו מהכותל שהכרתי מהתמונות שראיתי, אבל חוץ מגגות בתי אבן , לא ראיתי כלום.
"איפה בדיוק הכותל? " שאלתי ואבי שזכה עוד לפני מלחמת השחרור לבקר בכותל ובהר הצופים יחד עם אמי ז"ל, הצביע לעבר נקודה באופק. אימצתי את עיני ולא ראיתי שום דבר חדש. אבל האמנתי ששם הכותל. "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" אמר לי אבי כשירדנו מהגג והתפללנו ליד קברו של דוד המלך.
אחרי שחרורה של ירושלים, הגענו אליה שוב והפעם עמדתי למרגלות הכותל , הבטתי למעלה מחפש את הגג של קבר דוד, המקום ממנו השקפתי אל המקום הזה ולא ראיתי. שוב הבתים הסתירו . הפעם לאחר שטמנו פתק בסדקי הכותל צעדנו לקבר דוד ואז לראשונה "נפל לי האסימון". רק כמה מאות מטרים מפרידים בין קבר דוד לרחבת הכותל ואני לא הבנתי אז כשעמדתי מול החומה והלגיונר הירדני, כמה קרוב הייתי לכותל, עליו חלמו מיליוני יהודים לאורך 2,000 שנות גלות..
השנים חלפו עברו. פעמים רבות הגעתי לירושלים, כמעט מדי שנה, בצעדות המסורתיות בחג הסוכות, בעבודה, בטיולים ביום ובסיורי לילה . לבד ובקבוצות עם מדריך ובכל פעם גילינו פן חדש של העיר המקסימה הזאת. כל הגעה והתרגשות מחודשת. עיר שאינך יכול להתהלך בה מבלי לחוש את פעמי ההיסטוריה היהודית והכללית.
פעם, במסגרת ההכנות לביקור האפיפיור בתחילת המילניום בארץ הקודש, הייתי בקבוצה שהכינה את ביקורו וסיירנו במקומות הקדושים לנצרות בירושלים והבנתי עד כמה המקום הזה חשוב גם למאמינים הנוצרים. .
השבוע, החלטנו שוב לחזור אליה. בחרנו מקומות לביקור כמעט על פי מידת זמינותם. פתחנו במוזיאון ישראל. בצד היכל הספר הישן והמוכר, המלא בבני נוער ותלמידים שהלב מתרונן לראותם (לא רק אינסטוש וסנאצ'פ), מתחם הולילנד (לא זה של אולמרט, לופולינסקי ושות') שהועתק למוזיאון בשלמותו, תערוכת בתי הכנסת מאיטליה, הודו ועוד) בצד דברי יודאיקה עתיקים ותערוכות של צילומים וקטעי וידאו של אמנים עכשווים כמו למשל על מתקן חולות, חוויה של תרבות יהודית וישראלית.
משם שמנו דרכנו (בעזרת הוויז) למוזיאון ידידי ישראל או יותר נכון ידידי ציון , השוכן ליד "כיכר החתולות". מוזיאון חדיש המציג את הנוצרים אוהבי ישראל, מנהיגים שסייעו להחזרת העם היהודי למולדתו ולחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל (אורט וינגיט ואחרים). מוזיאון חובה לכל מי שרוצה להכיר את הצד השונה של האנטישמיות בעולם. החוויה האינטראקטיבית של המקום משאירה את חותמה על כל מבקר. התחושה שהמקום הזה משאיר בך ש"לא כל העולם נגדנו" ויש כמה "אורות" של חסידי אומות העולם בחושך שמסביב.
התחנה הבאה היתה בכותל המערבי. שם על פני הקרקע חגגו עשרות נערים את טכסי הבר מצווה שלהם בתופים ובמחולות, בצד המתפללים הקבועים, התיירים וכל עם ישראל שמגיע לשם לשים את הפתק , הבקשה- תפילה בין האבנים העתיקות.
מתחת לקרקע, פסענו, לא בפעם הראשונה , במנהרות הכותל יחד עם מאות מבקרים, התפעלנו מעבודות החפירה שלא נפסקות שם, מהמדריך חדור האמונה והלהט, כל פעם נדמה לי שהמדריכים או המדריכות שם, יונקים את הלהט הזה משחר ילדותם ומנסים להדביק בו את המבקרים. כן, מנהרות הכותל חזרה בזמן, בלי אמצעים אינטראקטיבים , מצגות או פעלולים אתה חש את גדולתו של המקום הזה.
כשיצאנ,ו בחרנו להיכנס למוזיאון שרשרת הדורות. שוב נתקלנו במדריך מלא אמונה ולהט פנימי, שניסה להסביר לנו עם מבטא דרום אמריקאי כבד, שכאן במקום הזה החלה ההיסטוריה של העם היהודי וכאן היא נמשכת עד סוף כל הדורות ולכן הוא היה חייב לעלות לארץ ולהיות כאן. מוזיאון שכולו על טהרת הזכוכית עליה חקוקים שמות גדולי הדורות וסתם שמות של יהודים טובים בארץ ישראל שנבחרו מספר הטלפונים. מוזיאון המנציח את היהודים שנספו ואלו שניצלו בשואה ומספר בגוף ראשון שאת סיפורו של אחד הלוחמים ממשחררי ירושלים.
אי אפשר לסיים ביקור בירושלים של מטה בלי לחוות ולחוש את ריחות שוק מחנה יהודה, לבקר ב"ממלכת החלבה", לטעום ממעדני השוק הירושלמי בדרך לתחנתנו האחרונה בכנסת ישראל. הגענו לשם עם נהג מונית ערבי ממזרח העיר שהדבר היחיד שהפריע לו היה "המרתון הזה שבגללו סגרו את העיר והוא נאלץ לקחת יום חופשה מעבודה". אם בכך יסתכמו טענותיהם של ערביי מזרח ירושלים, ראש עיריית הבירה יוכל לומר ש"העיר מאוחדת".
בכנסת, בסיור פגשנו מדריכה המדברת בלהט על בית המחוקקים הישראלי שבו השקיפות היא שם דבר שאפילו בפרלמנטים אחרים בעולם, לא נתקלו באווירה כזאת. טוב שיהיה. המדריכה עולה חדשה מאוסטרליה התנצלה שהעברית שלה "לא הכי טובה", אבל זה לא הפריע לנו. ראינו את המליאה ריקה (הח"כים היו בחופשת סופשבוע), חדרי הוועדות שוממים , המסדרונות ואפילו הקפיטריה ללא אנשים. ממש אידיליה במקום היודע כל כך הרבה תככים ומריבות, השקט נראה מוזר ביותר "לו הקירות ידעו לדבר מה שהם שמעו…" אמרה המדריכה וכולם חייכו.
ככה חלפנו על פני אלפי שנים בירושלים. נגענו בהיסטוריה וחווינו את ההווה עם מבט לעתיד. עיר של ניגודים ושל חיבורים. מקום שבו יהודים מוסלמים נוצרים ושאר המאמינים וכאלה שאינם מאמינים נפגשים וחיים יחדיו מרצון או מחוסר ברירה. עובדה. חמישים שנה חלפו, טיפה בהיסטוריה הארוכה של העיר שידעה מלחמות וקרבות רבים ושרדה את כולם.
ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, של אבן ושל אנשים. ירושלים שלי, שלך של כולם….