מאת: יוני הללי

מאיר איינשטיין. לא היו לו חברי נפש. לפחות לא כאלה שאני הכרתי. ואם היו, כמו תמיד שמרת אותם בפרטיות האין סופית שבה ניהלת את חייך. אבל אני הרגשתי בכל זאת סוג של חבר, כבר אמרתי , אולי לא חבר נפש, אבל חבר שאפשר להמתיק איתו סוד, להתייעץ לצחוק ולפעמים סתם לקשקש.

היינו לא מעט שעות יחד, לעיתים אפילו זמן רב. יחסית לאדם כמוך שידוע כאחד שאינו משחית זמן על שיחות בטלות, זה היה המון. ישבנו לא מעט יחד בתחנה, באולפנים, במגרשים, ברכב שלי וקשקשנו. בחנו, שאלנו, צחקנו, ואפילו ביטלנו בבוז לא מעט דברים שידענו שאין להם שום בסיס.
היה שלב אחד לאורך כל החברות ביננו, שהתהדקה בשנים האחרונות, שידעתי שעברתי את "מחסום הפרטיות של מאיר". וזה היה מחסום!!! זה קרה בלילה אחד שהיינו בדרך לאולפן ערוץ הספורט. אז משום מקום אמרת לי: "יוני אני רוצה להזמין אותך ואת אשתך למסעדה טובה…" כמובן שזה היה רגע מכונן מבחינתי. מאותו שלב השיחות ביננו הפכו לפתוחות מאד, ושוב אני מדגיש, בסטנדרטים של מאיר כמובן.
קשה לדבר על מאיר במושגים של חבר כמו אח, כי מעולם לא הרשית לאף אחד להתקרב אליך יותר מכפי שרצית שיתקרב. מעולם לא חשפת את עצמך. מעולם לא ריכלת גם כששמעת שמישהו ריכל עליך. "עזוב שיגיד מה שהוא רוצה…" נהג לומר לי בתגובה קצרה.
אדם אחרי מותו הופך ל"קדוש" אבל בעיקר לאחד שרק שבחים מרעיפים עליו… ומיד לאחר מכן יהיה מי שבדרך כלל יאמר "במקרה שלו זה באמת ככה…" אז זהו שבמקרה של מאיר היו גם רגעים מאד מאד מורכבים. לא אומר קשים ולא נסבלים, אבל בהחלט בעייתיים. בהווייתו הוא היה "איש דורש", לא מתפשר. קפדן ללא לאות, עקשן על גבול המעצבן. אחד שמאמין בצדקת דרכו, כי זו היתה הדרך היחידה ואין אחרת.
אני זוכר שהיו לנו גם לא מעט ויכוחים, אחד מהם אפילו גלש לטונים צורמים, אבל בסופו של יום כאנשי מקצוע ידענו להסתדר. לימים הוצע לי להצטרף כחבר פאנל בטלויזיה. ברזי אמר לי, 'תבוא נעשה חיים עם מאיר…'
למאיר תמיד היתה דרך. הוא הלך בדרכו שלו גם עם המחלה הארורה הזו. בשקט. בלי להיות נושא הדגל של שום מחקר תרופתי. בלי לעמוד בראש המחנה ולצעוק "למה אני!!!". בשקט הוא עזב אותנו, אבל בייסורים כבדים. אני יודע כי ביקרתי אותו בביתו. ראיתי אותו ברגעים הקשים ביותר. ישבתי לידו. ראיתי את הקושי במבט שלו. ראיתי מאיר מיוסר, אבל לא חסר אונים בשום שלב. אולי כן, אבל לא לידי….
באחד הביקורים האחרונים אצלו דיברתי, בעיקר אני. הוא רק חייך. ראיתי אצלו את התסכול העמוק. ראיתי שהוא חד כמו תער, המוח עובד כמו מוחו של איינשטיין, אבל הגרון נחנק. הקול נעלם. הוא התקשה – ואז חשבתי לעצמי בעודי מסתיר את הדמעות, איזה סבל פיזי ונפשי הוא חווה. וכן, אני זה שאל את עצמי… למה זה מגיע לאיש הזה.