פרשת השבוע יתרו (מקאם חוסייני) – י"ח בשבט תשע"ח (3/1/2018)
בס"ד
פרשת השבוע יתרו (מקאם חוסייני)
י"ח בשבט תשע"ח (3/1/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום ט"ו בשבט שמח.
הַתְשׁוּבָה חָשׁוּבָה
דִּבְרֵי חָכָמִים בְנַַחַת נִשְמָעִים
וְדִבְרֵי לֶצִים כַּהֲבָלִים נוֹדָעִים
הָבָה נַטֶּה אֹזֶן וְהֵיטֵב לְהַקְשִׁיב
נִקְנֶה חָכְמָה וְלָדַעַת גָּם לְהָשִׁיב
כִּי הַתְּשׁוּבָה חָשׁוּבָה
אָדָם רַם וְחָשׁוּב אָדָם חָכָם קָשׁוּב
חָבַר לָעָם וּלְמִדְיָן לֹא חָמַד לָשׁוּב
קִבֵּל עֲצַת חָכָם דְּמִדְיָן בְּמַנְהִיגוּת
אֲשֶׁר נַתְנָה לְיִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי הָגוּת
בְּהַפְרִדוּ חֲקִיקָה מֵשִׁפּוּט
עָלָה וְקִבֵּל מִשָּׁמָיִם עֲשָׂרָה דְּבָרִים
אֲשֶׁר הָיוּ לְדֶרֶךְ חַיִּים דֶרֶךְ יְשָׁרִים
אֶת עֲשֶה וְאַל תעֲשֶׂה אֵין לְהַמְרוֹת
לְיִשְׂרָאֵל מְקוֹרָם בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת
שֶׁעַל הַחוֹטֵא אֵין לְחַפּוֹת
כֹּל אֶלֶּה עִקָרִים לְמִשְׁמֶרֶת
בְּעֲשֵׂה וּבְאַל תַּעֲשֶׂה בְּדִבְּרוֹת עֲשֶׂרֶת
בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְזֹו שֶבַּעַל פֶּה נִגְזֶרֶת
בִּדְבַר עִקָּרֵי הָאֱמוּנָה וְאִסּוּר תְּמוּנָה
וּבְשֵׂאת שְׁמוֹ לַשַּׁוְא סַכָּנָה טְמוּנָה
וְלנוּחַ בְּשַׁבָּת כְּשֶנֶטֶל הַפַּרְנָסָה עָלָיו
וְהַחוֹבָה לְכַבֵּד תּוֹרַת אֵם וּמוּסַר אָב
וְצִוָּה לִשְמוֹר חַיֵּי אָדָם בְּלֹא תִּרְצַח
וְעַל הַנּוֹאֵף וְעַל הַגַּנָּב הוּא לֹא פָּסַח
גָּם לְעֵד שֶׁקֶר וְלָחַמְדָּן הוּא לא סָלַח
על אֶלֶּה נֹאמַר וְנוֶֹדה לִשְׁמוֹ יִשְתַּבַח
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים
לא בכדי שַׁם הפרשה הוא על שם "יתרו" כהן מדין, כי הוא היה יחיד בדורו למדינים כמו חָתְנוֹ משה רבנו, שגם הוא היה יחיד בדורו לישראל. וזה מתחיל כשברח משה מפני פרעה אשר בקש לְהָרְגּוֹ כאשר איש עברי הלשין על משה בפני פרעה כי הרג מצרי שהכה עברי. (שמות ב/יד) ברח משה ממצרים וישב (משה) בארץ מדין וישב על הבאר. (שמות ב/טו) משה גם לָמַד מיעקב שנזדוג לו זווגו על הבאר ומשם הוא הגיע אל יתרו ששמו גם רעואל (אחד משבעת שמותיו של יתרו). יתרו נתן למשה לאשה אחת משבע בנותיו את צפורה. אנחנו יודעים כי פרשת יצרו מתחילה אחרי מכות מצרים ולאחר שהוציא אלהים את ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה ממצרים על ידי משה עבדו. ידיעות אלו הגיעו לאזני יתרו כהן מדין חותן משה, את אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (יח/א) אז הזדרז יתרו להחזיר את צפורה בתו ושני בניה למשה לאחר שמשה גרש את צפורה אשתו בעת קבלו השליחות שהטיל עליו אלהים, להוציא את ישראל ממצרים, ומשהדבר נעשה יכול היה משה לשוב אל אשתו ולקבל את שני בניו. הפרשה גם עוסקת במעמדו המכובד של משה כי בְּבָרְחוֹ מפרעה, ובבואו אל מדין הוא היה מתכבד ביתרו שנאמר: כהן מדין, ואילו בפרשה זו התהפכו היוצרות ויתרו כהן מדין מתכבד במשה שנאמר עליו חותן משה. ומשספר משה לפרעה את הנסים והנפלאות שעשה אלהים בהוציאו את ישראל ממצרים נאמר: וַיִּחַדְּ יתרו. המלה וַיִּחַדְּ כפשוטה זה שָׁמַח, כי המדינים- הישמעאלים נוהגים בשבחם את האלהים הם אומרים את יִחוּדוֹ : אלהים אחד ואֵין אֱלוֹהַ זֻלַּת אֱלֹהִים ובערבית אומרים (لا اله الا الله) ומדרבנים את המאמינים לאמור: וַחִּידוּ (وحدو). לכן ניתן לאמר כי יתרו שִׁבַּח את האלהים. כפי הנראה אין בשפה העברית ביטוי "יִחַד" במשמעות שָׂמַח, לכן רבותינו ז"ל ראו צורך לדרוש את המלה וַיִּחַדְּ מן "שֹׁרֶש" חדד – או ממנה נאמר נעשה בשרו חִדּודִין (קמטים) מרב צער כי היה מיצר על אבוד מצרים. לכן נאמר: גר עד עשרה דורות לא תבזי ארמי בפניו (בפני הגר) ויש פתגם ערבי שמבטא זאת גם שאומר: אל תאמר לשתום עין (עִוֵּר עין אחת) שהוא שתום עין בערבית אומרים : לָא תְּאוּל לִלְאַעְוָר אַעְוָר פִי עֵינוֹ. אלא שיתרו כאן מגלה הזדהות ממשית עם ישראל מול משה חֲתָנוֹ בשבחו את גדולת אלהי ישראל בפני משה באמרו לו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (יח/יא) . מכאן מגיעים רבותנו למסקנה כי יתרו התגיר כי הרי הוא שבח את אלהי ישראל, אלא דא עקא באמרו: "גדול ה' מכל האלהים" משתמע ממנה שיש אלהים אחרים שיתרו מאמין בהם אלא ה' הגדול מכלם כי על כן נאמר: וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוּ וַיִּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ. (יט/כז) ואל אמונתו.
אַנְשֵׁי חַיִל יְרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָּצַע
בפרשה זו יתרו לא רק יצא לקראת משה להקביל פניו, אלא הציע לו כבעל נסיון שיפריד בין היות משה מחוקק, המביא דבר אלהים לעמו, לבין היותו שופט את העם. ויתרו מנמק את הפרדת הרשות המחוקקת מן הרשות השופטת, באמרו לו: נָבֹל תִּבֹּל גם אתה וגם העם הזה אשר עמך כי כבד הדבר לא תוכל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.(יח/יח) , לכן אתה תהיה "המזהיר" – "המחוקק" שנאמר: והזהרתה אתהם (את העם) את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון .( יח/כ) במלים רגילות אתה משה תהיה המחוקק מפי אלהים שהוא הרבון בצוי-עשה וצוי-לא תעשה. אתה תהיהבלשון ימינו "הרשות המחוקקת" ואילו את הרשות השופטת בחר אותה מקרב העם ובלבד שיהיו אלה אשר יתמנו לשפוט את העם יהיו להם תכונות אלה: אַנְשֵׁי חַיִל יְרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָּצַע…. וְשָׁפְטוּ את העם בכל עת ..(יח/כא,כב) אפשר לומר כי משה הקדים את זמנו יותר משלושת אלפים שנה, הקדים את מונטסקייה ורוסו – שני הוגי-דעות צרפתים מהמאה ה- 18 שמיחסים להם את רעיון הפרדת הרשויות שבתורה שהובעה מפי יתרו אל משה , עוד בטרם ניתנה תורה לישראל. גם מדינת ישראל כמדינה הלכה בעקבות משה ויתרו בהפרדת הרשויות, הן הרשות המחוקקת שהיא הכנסת עשהעם הוא הרבון שבוחר את הכנסת, והרשות המבצעת שהיא הממשלה והרשות השופטת הם השופטים ומערכת בתי המשפט בתי הדין למיניהם ולדרגותיהם כולל בית המשפט העליון לערעורים וגם בית-דין גבוה לצדק. וחשוב מכל שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא מכפיפה עצמה לרשויות האחרות. ובפרשה מובאות לנו תכונות השופטים כפי שיתרו הגדירם: אנשי חיל אפשר לפרש "חַיִל" דהיינו עֹשֶׁר שנאמר: עשית לך חיל, ותעש זהב וכסף באוצרותיך (יחזקאל כח) , אלא ש"חיל" מתפרש גם ל"הצלחה" , רש"י אומר כאן, שיהיו אלה בעלי אמצעים חמריים שיעמדו בפני פיתוי כספי שלא לקבל שֹׁחַד או טוֹבַת הנאה כלשהי. יתכן ואלה יבואו גם מתוך פשוטי העם. התכונה השניה יראי אלהים שאינם חוששים מאדם בעל שררה, או בעל השפעה, או בעל זרוע. אנשי אמת, אלה שיכולים להגיע לחקר האמת שנאמר: פשרו על אנשי הָאֱמֶת עושי התורה. (חבקוק ז/י) שֹׂנְאֵי בצע, הבזים לָעֹשֶׁר שמקורו בעוות דין. אלה התכונות שעלינו לשים לנגד עינינו בבחירת רשויות הממשל.
המדבר שטח היה הפקר שאינו שיך לעם כלשהו.
בני ישראל נקראו "עם", תחילה על ידי פרעה שאמר : הנה "עם בני ישראל" רב ועצום ממנו (שמות א/ט) הם נהיו לעם במצרים ולא בארץ כנען א"י. גם אברהם אבי האמה נולד מחוץ לא"י בארם נהרים גם רוב שבטי ישראל נולדו בפדן ארם ואהרן, משה ומרים נולדו במצרים. גם התורה ניתנה לישראל במדבר על הר סיני במקום שלא היתה לאף אומה זכות עליו, בדימוסיון של עולם – בשטח הפקר זאת כדי שלא יאמר עם זה או אחר שהתורה ניתה בתחומו והיא שלו בלבד. היא ניתנה בשטח הפקר שאין לאיש זכות עליו, לכן משקבל אותה עם ישראל לא תוכל אומה כלשהי לטעון כי היא שלה. אלא מה עשו אומות מסוימות דומיננטיות בעולם, הן נטלו חלק מדברי התורה וזנחו חלק אחר, בעיקר החלק הכולל מצוות עשה ומצוות לא תעשה ובטלו את המיחד את עם ישראל שקבל את התורה ללא תנאי בטרם אומות אלה הופיעו כאלף וחמש מאות שנה אחרי בני ישראל שנהיו לעם וחלק הופיע אחרי כ- 2900 שנה מהיות ישראל לעם והן עשו להם תורות משלהן חלק עשה "ברית מיושבי המדבר הופיע אחרי הברית החדשה בכ- 600 שנה ובראשו נביא האומר כי אלהים נתגלה עליו והוריד לו ספר "מקרא" הוא הקוראן שרובו ככולו הינו העתק משובש של הכתוב בתורה עם תוספות משלו, וחיב בכוח החרב שבני האדם יקבלו תורתו וילכו לפיה. אמנם עיקר האמונה היא בדבר יחודו של אלהים אלא גם חיב להאמין ב"נביאו" כאחרון הנביאים ושליחו של האלהים על אדמות ובכך פסל אמונתו של עם ישראל ואמונת אנשי הברית החדשה וגזר עליהם לקבל את הָאִסְלָאם בהכנעה .
ט"ו בשבט ועשרת הדברות
הדברות הם עשרה דברים שפונים לכל אדם אישית המחויב לעשות ככתוב בעשרת הדברים ולהמנע מעשית דברים אחרים. עשרת הדברים ניתנו לישראל במעמד הר סיני. ומכאן מתעוררת שאלה מדוע לשון הדברים מופנית אל "היחיד" ולא אל "הרבים" שנאמר: אני ה' אלהיך והדבר השני : לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, יוצאי ארם צובא מבי עמנו יודעים כי רבי סעדיה גאון (הרס"ג) ערך עשרת דברות בלשון ערבית עממית מדוברת שכל אחד מן העם יבין מה אומרים עשרת הדברים וכל הנאמר עליהם על ידי גדולי הדורות עשרת הדברות מוכרות ליוצאי אר"ם בשם הערבי "אבתידא כלאמנא" (ראשית אמרינו): שם נאמר והיה הַדִּבֶּר יוצא מאצל רבון העולמים והופיע הדרו על הר סיני הזדעזעה תבל וקרביה ורעשה כלה וזעו יבשותיה ונעו עמודיה ונדהמו יושביה ועוד, על השאלה מדוע הדברים מופנים ליחיד ולא לרבים ? נאמר, שישראל באו כגוף אחד לקבל עשרת הדברות ובנפש אחת. טעם שני: ואפשר גם הוא גם מניח את הדעת: הדברים נאמרו בלשון יחיד כי כוונו לכל פרט ופרט כיחיד שחיב הוא בקיומה של מצוה ואין הוא יצא ידי חובה אם יתן לאחר לקימה במקומו. ויש האומרים שהן נאמרו בלשון יחיד כדי שהאדם יחשוב שאין בעולם אלא הוא ולכן אין מי ימלא מצוות אלו אלא הוא. זאת נוכח האמור כי כל אחד ואחד מסוגל לבטל את התורה כולה. מכאן שכל אחד ואחד מְצֻוֵּה לקיים את מצוות התורה ולא לסמוך שיש מי שמקיים את המצה במקומו. ולצערנו בימינו אחרת.
מֵאָז לֹא בָּעַר דבר בְּסִינַי והַסְנֶה לֹּא מְאֻכַּל
והָחֹמֶר הופך נעשה חשוב והטוב מְסֻכַּל
וְאָדָם כְּיִתְרוֹ המְלַמֵּד דַּעַת אֹזֶן לֹא שׁוֹמַעַת
וַאֲשֶׁר לְעֲשֵה וְלֹא תַעֲשֶׂה הָעָם נִבְעַר מִדַּעַת
וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁכֹּל אָדָם הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה
אַפילו הִשִּׂיג אֶת מְבוּקָשׁוֹ הוּא לֹא מִתְרַצֶּה
וְאַתָּה שׁוֹאֵל בַּמֶּה טָעוּ בְּדוֹר זֶה הַמְחָנְכים
וְאִם מְלַמְּדֵינוּ כֹּל כַּךְ בּוּרִים אֵיכָה נַחְכִים
וּמִסָּבִיב שׁוֹרֵץ הַשֶּׁרֶץ וְהָאוֹיֶב מתכנן מַכֶּה
יָדֵינוּ כְּבוּלוֹת לַשַּׁוְא לָהֵיתֶר מהאמות נְחַכֶּה
וְיֵשׁ לָעַמִים דִּבְּרוֹת מִשֶּׁלָּהֶם נְלֵךְ לִהִתְבּוֹנֵן
הָרָשָׁע מַכֶּה בָּנוּ וּמִתְאוֹנֵן וּמַשִּיגֶנוּ לְהִתְלוֹנֵן*
(משל ידוע: צ'רבני ובכה סבאני ואשתכא.
(ضربني وبكى سبقني واشتكى)
וּבְט"וּ בִּשְׁבָט מִדֵּי שָׁנָה בְּאָכְלֵנוּ מִפְּרִי הָאָרֶץ
מוּבָאוֹת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְרוֹת בְּסִגְנוֹן יוֹצְאֵי אֶרֶ"ץ
וְהֵם מוֹבָאִים שׁוּב כְּדבְרֵי שִׁירָה
וּלְמִי נִתְּנָה תּוֹרָה הִיא עַצְמָה מוֹרָה
לָעַמִּים נְתַתִּיהָ וְגַם לָכֶם בָּנָי לָכֵן נִתְנָה בַּמִּדְבַּר עַל הַר סִינָי
קַיְמוּ מִצְווֹתֵיהָ בְּדַרְכֵי נֹעַם הִיא תִּשְׁמָרְכֵם תָּמִיד וּלְעוֹלָם.
לְפִיכַךְ אֶל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֱיֶה קָשׁוּב
בָּחַרְתִּי לְשַׁנֵן שׁוּב אֶת הַדִּבֵר וְגם הַכָּתוּב
שִׁנִיתִי אֶת הַצּוּרָה לִשְׂפַת הָעַם השְׁגוּרָה
אֶתֵּן פֵּרוּשׁ לַמִּקְרָא וְאֶקְרָא כל הָעֲשָׂרָה
קִיּוּמָם לָכֶם אוֹתִיר וּלְדִמְיוֹנְכֶם הֶעָשִׁיר
אֲנָכִי ה' אֱלֹהֶיךָ נֶאֱמַר בְּסִינָי לֹא יִהְיֶה לְךָ ה' אֲחֵרִים עַל פָּנָי
כִּי הַשֵּׁם הִרְאָה כֹּחוֹ וְיִחוּדוֹ וְגִלָּה שֶאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ
לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְקַדֵּשׁ אֶת שֵׁם שָׁמַיִם בְּאֱמוּנָה
טַע אֱמוּן בַּזֻּלַּת תָּמִיד וְעַכְשׁו וְאַל תִּשַׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשַּׂוְא
ה' כּוֹנֵן עוֹלָם בְשִׁשָּה, וְשָׁבַת וְנָתַן לָאָדָם הַמְנוּחָה בְּשַׁבָּת
בְכָבֶדְךָ אָבִיךָ וְאִמְּךָ הַהוֹרִים יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרֻכִּים וּמְאֻשָׁרִים
זְכוֹר הַלָּאוִים וְאַל נא תִּשְכַּח אֶת הַדִּבֵּר הַשִׁשִּי לא תִּרְצַח
אֱהַב אֶת אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף וְאַל תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ ולֹֹא תִּנְאַף
אַל תִּפְגַּע בָאָדָם בַּבָּיִת וּבָרְחוֹב וְאֶת רְכוּשׁוֹ וְדַעְתּוֹ לֹא תִּגְנוֹב
הַשֵּם יוֹדֵעַ הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר לָכֵן לֹא תַּעֲנֶה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר
דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִתְאַוֶּה לְעוֹד וְאֶשֶׁת רֶעֶךָ וּרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד