פרשת השבוע צו (המקאם נָוָה-רָהוּ ( نوا- رهو)) – ח' בניסן תשע"ח (24/3/2018)
בס"ד
פרשת השבוע צו (המקאם נָוָה-רָהוּ ( نوا- رهو))
ח' בניסן תשע"ח (24/3/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום, קהל קדוש
הָחֵרוּת
נִכְנַס אָבִיב וְהוּא מְבַשֵּׂר פְּרִיחָה וְלִבְלוּב
כִּי נִיסָן לָנוּ הוּא רֹאשׁ חֹדָשִׁים וְזֶה כָּתוּב
אָז בְּנִיסָן מַאֲבָק יִשְׂרָאֵל לְחֵרוּת הִצְלִיחַ
כִּי יָצָא מִמִּצְרָיִם מְעַם לוֹעֵז לְמִדְבַּר צָחִיחַ
וּמֵאָז מְעֶת לְעֶת יוֹשֵׁב לוֹ בַצָּרִיחַ
חֵרוּת יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ בַּעֲבוּרוֹ כֹּל הַתִּקְוָה
בְּעוֹד לָרוֹצִים לְעָקְרוֹ לָהֶם הוּא יוֹם נַכְּבָּה* *יום שבר או אסון
יַעַן כִּי תִּקְוָתָם לְהַשְׁמִידוֹ בַּקְרָב נִבְלְמָה
כִּי כְּבַר הָיִינוּ עָם עוֹד בְּטֶרֶם אֻמָּתָם קָמָה
חֵרוּתֶנוּ זֹאת הִיא מִקַּדְמַת דְּנָא
מוּטָב שֶׁיֶּדְעוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ וְתוֹמְכֵיהֶם גָּם
כִּי עצְמָאוּת יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ לֹא תֹאבַד לְעוֹלָם
וְעַמִּים עֲצוּמִים יָדְעוּ שֶׁגָבַר אָז וְיִגְבַּר הַפַּעַם
כִּי חָזוּ צֵאתוֹ מִמִצְרָיִם וּבְחֲצוֹתֹו בַּיַּבָּשָׁה הַיָּם
בְּעוֹדָם מִשְתַעֲשֵׁעִים בִּיֵמי זַעַם
לקראת חג המצות – הפסח
שבת זו חלה שבוע לפני כניסת חג הפסח – חג המצות- שחל בערב שבת ליל ט"ו בניסן, לכן מן הראוי שֶׁנְיַחֵד לשני שמות חג המצות וחג הפסח אי אלו מלים. הפסח הוא למעשה כינוי לקרבן-פסח גְּדִי או שֶׂה שהקריבו בני ישראל בערב ט"ו בניסן, לפני צאתם חפוזים ממצרים כמצות אלהים . מיד לאחר מכן ובסמוך לכך נכנס חג המצות שהוא אחד משלושה רגלים. הוא נקרא חג המצות כי נצטוו בני ישראל לאכול מצות שבעת ימי החג. לכאורה ניתן לאמר כי מדובר בשני חגים, או בשני רְגָלִים סמוכים זה לזה, האחד חג הפסח והשני חג המצות, אלא שאין ביניהם הבדל, ושניהם חג אחד הם. אולם בקביעת המועדים על ידי ישראל נאמר: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הוא מועד הקרבת "קרבן פסח", כי פָּסַח הקב"ה על בתי בני ישראל בְּנָגְפוֹ את הבכורות, וזה מסמל גם את שחיטת אליל המצרים הַשֶּׂה או הכבש, ברם החג עצמו יום הראשון של החג נקרא בתורה חג המצות, שנאמר פעמים אחדות בתורה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני ה' בחג המצות, בחג השבועות ובחג הַסֻּכּוֹת." (ראה טז/טז) .
מהות הקרבנות בצאת ישראל ממצרים ובמדבר
הקרבת קרבנות מצוה שעליהם נאמר זה ראה וקדש. קיום המצוה אז נעשה לבקשת מקריב הקרבן על ידי שני בני אהרן שהם כהני כל הדורות, כפי שנאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים או ונתנו בני אהרן אש על המזבח, או וערכו בני אהרן את הנתחים (הכל בפרק א/ה,ז,ח) אולם בפרשת צו נזכר אהרן עם בניו בהקרבת הקרבנות במדבר. ההדגשה שהקרבת הקרבן לה' יש לה חשיבות רבה ביחוד בסמוך ליציאה ממצרים, כי נהגו בני ישראל במצרים מנהג המצרים והקריבו קרבנות לאלילים. הרמב"ם מנמק את הצורך בהקרבת קרבנות בסמוך ליציאה ממצרים בכך שמנהג קשה לבטלו כהרף, צריך לעשות זאת בהדרגה ובינתים אפשר לְכַוְנוֹ לאפיקים רצויים להקריב הקרבן לה'- לאלהי ישראל. קימת סברה כי פרט לקרבן התמיד במשכן, לא הקריבו בני ישראל במדבר קרבנות נדבה במשכן, מדובר בקרבן שניתן כנדבה על ידי בני אדם שנדרו להקריב מרצונם קרבן עולה ומנחה ושלמים. בגמרא יש סברה כי באותן ארבעים שנה במדבר, בהן היה המשכן מטלטל עם העם, לא הקריבו בני ישראל קרבנות ואף לא קרבן התמיד. רק לאחר שנבנה בית המקדש על הר המוריה בירושלים הקריבו את הקרבנות כסדרן. אמנם עם מתן התורה לישראל בנה משה מזבח להקריב קרבן עליו, אך זה היה חד פעמי. הדעה היא שרק לאחר הכניסה לארץ ישראל וההתנחלות בה החלו בהקרבת קרבנות שם. בהתחלה עדין במשכן ולאחר מכן הקריבו קרבנות בבית המקדש עד חרבנו ומאז החרבן לא הֻקְרְבוּ קרבנות כלל. אישור לכך ניתן לקבל מדברי הנביא עמוס בתוכחתו לעם במעין שאלה רטורית: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל ? (ה/כה) מזה למדים אנו שלא היו זבחים במדבר, אמנם תורת הקרבנות ניתנה בתורה במדבר, אך ישומה בפועל מותנה היה בכניסת ישראל לארץ ולהתנחל בה. וזה שהיה לאחר שהמשכן שימש גם בכניסה לארץ והוקם המקדש הקבוע, החלו להקריב קרבנות כפי שנצטוה לעשות על ידי אלהים, אלה נפסקו לחלוטין עם חרבן בית המקדש והתפלה החליפה את הקרבנות . יש מאמר חז"ל לפיו עתיד שיפסקו כל הקרבנות חוץ מקרבן תודה. הרמב"ם אמר על כך: כי לא נצטוו קורבנות לישראל, אלא כדי שיתעסקו בעבודת ה' ולא בעבודת דברים אחרים. כפי שנאמר בתורה : ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זֹנִים אַחֲריהם (ויקרא, יז/ז) הרמב"ם הכיר את חֻלְשַׁת האדם, ללכת אחרי הֶבְלֵי הגויים כי יצר האדם רע מנעוריו, וגם מפני הקנאה לפי הכלל: "כי הדשא של השכן ירוק יותר". ויש אנשים שנוהרים אחרי אמונות של עמים אליליים ומנהיגיהם הרוחניים של העמים אלה, שמתוארים כאנשי דעת והשכל. לכן הנביא הזהיר העם באמרו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אֹתָם לֶאמֹר שִׁמְעוּ בקולי והייתי לכם לאלהים (ירמיהו ז) .
הקרבן צריך להיות משל מקריב הקרבן
קרבן שמקורו שאיננו מכספו ורכושו של מקריב הקרבן, פסול הוא. דברים אלה חלים על עמך ישראל וגם על הכהנים שמקריבים את קרבנות הציבור. מכאן שקרבן המוגש כקרבן תודה וכל קרבן אחר, כאשר הקרבן מובא ממקור לא כשר, איננו מקובל על הקב"ה , לא כל שכן אם מקור הקרבן מרכוש שנצבר ממעשי עושק הזולת, וחמור לא פחות כשזה מגיע מ"אתנן זונה" (דברים כג/יט) שנאמר: " לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אלהיך לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אלהיך גַּם שְׁנֵיהֶם ". מה הקשר בין "אתנן זונה" לבין "מחיר כלב"? " לא תביא אתנן זונה– הזונות יַעֲשׂוּ באתנן שלהם מִצְוֹת, מתוך כונה לכפר על חַטְאָתָן, ועל זה מובא משל שאומר: גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא, כלומר: מְזַנָּה בְּתַפּוּחִים וּמְחַלֶּקֶת לְחוֹלִים, אשר למחיר כלב, מְכֻוַּן לאלה הצדים בכלבים המזיקים לרבים בהיותם עזי נפש והנהנה מטרפם נודר במחיריהם שישמש כופר לנפשו.(רמב"ן), לכן האתנן ומחיר כלב טורף נאסרו לכל נדר. גם קרבן שמקורו בכספי גֶּזֶל, וְעֹשֶׁק, או שוחד פסול הוא. דבר זה מופנה גם לְמַנְהִיגִי הַאֻמָּה, אז היו אלה אהרן הכהן ובניו, שנצטוו על ידי הקב"ה באמצעות משה : וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרן ואת בניו לאמור תורת העולה היא העלה על מוקדה וגו'. (ו/א) כלומר גם אהרן ובניו צריכים להקריב משלהם ולא רק מהצבור. ומשגברו מעשי החמס וְהָעֹשֶׁק, אומר הנביא " עֹלותיכם סְפוּ על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כל רצונו של הקב"ה שהאדם יעבוד את האלהים באמונה, לכן ההפטרה היא מסוג הפרשה בשאלת נקיון כפים של מנהיגי הָאֻמָּה. הדבר הזה צויתי אֹתָם לֶאמֹר: שִׁמְעוּ בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם.
לְסִיּוּם וְלִקְרַאת בֹּא שַׁבָּת וּמוֹעֶד נְבָרֵך וּנְעוֹדֵד
וְנַזְכִּיר כִּי יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדֵד עִם אוֹיְבָיו הִתְמוֹדֵד
אז כַּאֲשֶר היינו בְּלֶב אֶחַד יָכֹלְנוּ לְהָבִיס אוֹיֶב
כִי צִפָּה שֶׁנִּמְעַד מִשִּׂנְאַת אָחִים וּבָזֶה הִתְרַבְרֵב
גּוֹרָלוֹ נֶחֱרַץ בְּעוֹדוֹ עַל נִצָּחוֹן חוֹשֵב
וּכְבַר נִכְתְבוּ הַדְּבָרִים הַמּוּבָאִים שׁוּב וּנְצַטֵּט
כִּי הֲרֵי שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל חוֹזֵר לָאַשְלָיָה מְעֵת לְעֵת
פַּעַם חָמָס וּפַעַם פָתְחְ וּפַעַם גִ'יהָאד וְדָאעֶ"שׁ* *דוולה אסלאמייה עירק ושאם
נוֹחֵל מַפָּלוֹת וּמַכָּה אַחַר מַכָּה וְאֵינוֹ מִתְיָאֵשׁ
כִּי מֵרֵאׁשִׁית קִיּוּמוֹ הָיָה לְכוֹבֵשׁ
הִנֶּה הַיּוֹם הַגָּדוֹל בָּא לְבַשֵּׂר בּוֹא אֱלִיָּא בְּפֶסַח
וְהָרָב דּוֹרֵשׁ דְּרָשַׁת פֶּסַח שֶׁנִּמְצָא כְּבַר בַּפֶּתַח
וּמְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמוֹעֲדָיו מְחֶרוּת לְחֵרוּת
מוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ וְשֶׁקִּדֵּשׁ כְּחָנֻכָּה פּוּרִים וְעַצְמָאוּת
וְאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרֵשׁ מְעַמּוֹ צִיּוּט
כּי אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת וּלָהִתְבַּדְלוּת לֹא לִנְטוֹת
לוּלֵא נָהַג הָעָם כְּמִצְוַת רַבָּנָן אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת
לֹא הָיִינוּ יוֹצְאִים מִבּירָא עֲמִיְקָּתא לְאִגְרָא רָמָה
הָיָה עֲדָין מתְרַפֵּס בַּגָּלוּת לַגּוִֹיים בַּגּוּף וּבַנְּשָׁמָה
כִּי בְּמַתָּן אֶפְשָׁרוּת לִחְיוֹת אֵין נֶחָמָה