פרשת השבוע ויצא – ז' בכסלו תשע"ח (25/11/2017)
בס"ד
פרשת השבוע ויצא
ז' בכסלו תשע"ח (25/11/2017)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש.
הַיְּצִיאָה מִן הַמּוֹלֶדֶת
הַיְּצִיאָה מִן הַמּוֹלֶדֶת רֵאשִיתָה מַבְטִיחָה
הֶמְשֶׁכָה אַשְלָיָה אֲשֶׁר מִן הַסְתָּם מַגִּיחָה
אַכְזָבָה חֲרָטָה אָבְדָּן-זֵהוּת וְהַשִּׁנּוּי בַּטּוֹן
אָבְדַּן מוֹלֶדֶת וְהַזְכוּת לְבַקֵּר מַעֲלָלֵי שִׁלְטוֹן
הָעוֹשֶׂה זֹאת בְּמוֹ יָדָיו בַּל יִלּוֹן
אֶל הַבִּלְתִּי נוֹדַע יוֹצֵא הָאָדָם בְרָצוֹן נִפְעָם
זֶה אֲשֶׁר קָרָה לְיַעֲקֹב בְּצֵאתוֹ לְפַדַּן אֲרָם
בְּתוּרוֹ אַחַר רַעֲיָה מִבֵּית אָב וְלֹא מִכְּנַעַן
וּפָגַשׁ אֶת לָבָן הַדּוֹד מָלֵא עָרְמָה עָלָיו נִשְׁעַן
זֶה שֶׁקּוֹרֶא לְיוֹרֵד מִזְמָן לִזְמָן
זֶה אֲשֶׁר קָרָה לְיַעֲקֹב שֶׁנָּהַג בְּעָרְמָה לַשַּׁוְא
קָנָה בְעָרְמָה בְּכוֹרָה גָּם לָקַח בְרָכָה מֵעֵשָׂו
אָז אַמְרָה הַמַּרְאָה לְיַעֲקֹב זֶה שֶׁהִרְאִיתָנִי
זֶה אֲשֶׁר רָצִיתָ לִרְאוֹת זֶה אַרְאֶנּוּ לְךָ אָנִי
לֹא אֲנִי רִמִּיתִיךָ אַתָּה רִמִיתָנִי
דמות יעקב היא דמות של עם ישראל
אמנם נאמר כי אבותיו של עם ישראל הם: אברהם , יצחק ויעקב, אלא שאלהים בחר ביעקב כאבי "עם ישראל" בהביאו לעולם שנים עשר בנים שהם הם שנים עשר שבטי ישראל אשר אנחנו כיום חלק בלתי נפרד ממנו הן בשבתנו בארץ כאן והן בכל מקום בעולם שם נמצא. המדע בימינו מזהה את הקשר הגנטי-הטבעי של האדם בעזרת ה"גֵן" או בלשון עממית באמצעות "קשר דם". דבר זה מובא בפרשת השבוע ויצא בצורה ברורה ובהמשך גם בפרשת וישלח. מכאן בצאת יעקב מבית אביו ואמו מארץ כנען אל ארץ הולדת אמו בחרן-פדן ארם, כדי לשאת אשה ולהביא ממנה ילדים לעולם שתהא מבית אמו היא אחות לבן הארמי. וכאשר שב מפדן ארם לארץ כנען ארץ מולדת אביו ואתו נשותיו וילדיו חזר כששמו ישראל שנאמר: ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל.(וישלח לה/י) מן הראוי להזכיר כי על יעקב נאמר: ויעקב איש תם ישב אהלים (תולדות כה/כז) הביטוי תם מבואר (לפי רש"י) כְּלִבּוֹ כֵּן פִיו. למרות שבהמשך קראנו שיצחק נראה מרומה על ידי יעקב בְּאָמְרוֹ לעשו …בא אחיך בְּמִרְמָה (רש"י פרש מִרְמָה ב"חָכְמָה") ויקח ברכתך.(תולדות כז/לה) לאחר שיעקב נשא אשה והביא ילדים לעולם ונהיה למעשה אביו של עם ישראל אלהים נָטַל משמו את "הַתִּעֲקוּב" ואלהים שַׂם שְׁמֹו: יִשְׂרָאֵל בהמשך חזר הכתוב וספר כשיעקב נאבק במלאך אמר לו: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. (וישלח לב/כט) ואכן זאת התכונה של עם ישראל לדבוק באמת וביֹשֶׁר ולהאבק על כך. אין לחשוש מן האמת ולאמץ את הַבִּקֹּרֶת הָעַצְמִית על מעשיו ועל מעשה שריו וְחיָּלָיו ולדבוק בָּאֱמֶת בַּצֶּדק בַּמּוּסָר ובַיֹּשֶׁר כי בנפשנו זה. פרשנות רש"י מבליטה את ההבדל בין ישראל לעמים, בתארו את עשו איש שדה יֹדֵעַ צַיִד – אָדם בָטֵל וצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חיות ועופות, דהיינו אינו שומר על הכללים ופורק עול (עשו מְזוּהֶה עם הנצרות אשר אמצה את הברית החדשה כתחליף לתורה בבטלה את עקר המצוות). לכן בסיום פרשת תולדות נאמר על עשו: וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה. (תולדות כח/ט) ובכך גם הותרו נישואי תערובת שעם ישראל נזהר בכך כי היא הגורם להתבוללות שגורמת להצטמקות עם ישראל בקרב העמים ובכך לא תתקים הבטחת אלהים לאברהם שאמר לו : כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שְׁפַת הים וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֶת שַׁעַר אֹיְבָיו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ .(וירא כב/יז) . במציאות עם ישראל נשאר עם קטן במספרו אך גדול באיכותו, ואם נזלזל בתורתו היא איכותו, לא ישאר ממנו דבר שמיחד אותו. על כן אנו מצווים לאמץ את תכונות יעקב: תֹּם וְיֹשֶׁר מוּסָר וְצֶדֶק וְחָכְמָה וְדַעַת. לעולם לא להתאים את הכללים והחקים למעשים שנעשים בפועל, אלא לעשות את המעשים שֶׁיֵּעֲשּׂוּ בהתאם לכללים לָחֻקִּים ולמשפטים.
יצא יעקב למְשִׂמָּה וְלָשׁוּב אַרְצָה עִמָּהּ
כה אמר אלהים ליעקב בשנתו בחלום בדרכו לחרן לפדן ארם: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אל הָאֲדָמָה הַזּאֹת (כח/טו) משתמע מדברים אלה כך: היה ואתה צריך מסיבות מיוחדות לצאת מן הארץ וללכת אל ארץ אחרת, שיהא זה לזמן מוגבל וְשׁוֹב תָּשׁוּב אֶל הָאָרֶץ הזאת, כי רק כאן יש קיום לישראל. יעקב שהבין את תוכן דברי אלהים נדר נדר : וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי. ( כח/כ,כא) ובדרך יעקב לחרן חוזר שוב ספור הבאר לשמש מקום מפגש עם בחירת לב יעקב רחל כפי שזה התרחש אז עם עֶבֶד אברהם בפוגשו את רבקה ליד הבאר ויעקב מראה כוחו כי גדול שנאמר: וַיָּגֶל את הָאֶבֶן מעל פי הַבְּאֵר (כט/י), להודיעך שֶכֹּחוֹ גָּדוֹל ומצד שני מופיע לבן ומראה ליעקב כי הוא תחבולן גדול מיעקב, כאשר ראה יעקב את רחל אהב אותה ועל כן שִׁלֵם לְלָבָן בעבורה בשבע שנות עבודה, אך לבן נתן לו בערמה את אחותה לאה ושפחתו זלפה. מששאל יעקב את לבן: מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני?(כט/כה) ענה לו לבן אצלנו אין נותנים הצעירה לפני הבכירה. ויעקב מאהבתו לרחל עבד עוד שבע שנים עם לבן כדי לזכות ברחל שסוף סוף נתנה לו עם שפחת של לבן בִּלְהָה. כפי שנאמר קודם לכן יעקב גִּלָה אהבתו לרחל עוד על יד הבאר שנאמר: וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך.(כט/יא) נשק לה כי ידע שהיא תהיה אשתו, אך מדוע בכה?: פירוש אחד אומר: לפי שצפה ברוח הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה . פרוש אחר אומר: לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא היו בידו נזמים וצמידים ומגדנות , ואני אין בידי כלום, דברי רש"י. ואפשר בכה מרוב התרגשות מיפיה, אלה גלויי אהבה ואין להתביש בהן, לכן יעקב הזדהה מהר בפניה כי אהבתו לה היתה כל כך עזה שהיה מוכן לעבוד את לבן עוד שבע שנים כדי לזכות בה ואכן עבד שבע שנים נוספות וזכה בה ובשפחה של לבן בלהה. המתמיה בהמשך, ששנים עשר בני יעקב שעתידים להיות שנים עשר שבטי ישראל שמהם קם והיה עם ישראל, נולדו בחלקם ללאה ורחל ובחלקם לשפחות זלפה ובילהה, ואף על פי כן אנחנו אומרים תמיד שיש לישראל שלושה אבות וארבע אמהות: שרה רבקה רחל ולאה אלא שזלפה ובלהה לא נזכרו בהקשר לכך.
נאמנות ודבקות לאה ורחל ביעקב
משהגיעו. אצל יעקב, מים עד נפש פנה לנשותיו לאה ורחל לראות אם הן אתו או נאמנות הן לאביהן ואמר להן: רֹאֶה אָנֹכִי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ….וְאַתֵּנָה ידעתן כי בכל- כחי עבדתי את אביכן ואביכן הֵתֶל בִּי… (לא/ה,ו) בקש בכך לאמר להן: אין לי מה לעשות עוד כאן בבית אביכן לבן, אשר הערים עלי ונהג עמי בתחבולות מתחבולות שונות במטרה לעשוק אותי, לכן גמרתי אֹמֶר לשוב אל ארץ אבותי. לאה ורחל התנהגו כמצופה מנשים צדקניות: ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו מְכָרָנוּ ויאכל גם אכול את כספנו… כל אשר אמר אלהים אליך עשה.(לא/יד-טז). זה גִּלּוּי נאמנות בלתי מסויגת ליעקב, זה משנה את האמרה על הנשים במקום על הגברים כך: עזבו אביהן ואמהותיהן ודבקו בבעלם. לא די בכך אלא שרחל הגדילה עשות בּגָנְבָה את הַתְרָפִים (פִּסְלוֹנִים בצורת ראש אדם משמשים כאלילים) אשר לאביה, כמביעה רצונה (כפי שבטא זאת רש"י) להפריש את אביה מעבודה זרה שהיא ואחותה לאה כבר התנתקו מכך. משום מה לא התיחס רש"י להמשך של הפסוק הבא אחרי התרפים שבו נאמר: וַיִגְנֹב יעקב לב הארמי על-בלי הגיד לו כי ברח הוא. (לא/כ) ןלא בכדי לא התיחס רש"י לאמירה "ויגנב", יען כי זה מחזיר אותנו לדרך שבה נהג יעקב עם עשו כשגנב לו את הברכה ועליו נאמר "תם", האם זו תמימות? אלא שבשני המקרים יש צידוק למעשה. ללמדך כי כדי להגיע למעשה צודק ונכון, ניתן להשתמש באמצעי לא מקובל ואפילו פסול, כי כאן המטרה חשובה וזה מביא אותנו לשאלה: אם המטרה מקדשת את האמצעים?". התשובה היא לא בכל מצב. למשל כשמדובר במלחמה והגנה על האדם ועל צדקתו, נוהגים כמו במלחמה ממש. ועושים שימוש באמצעים שבחיי יום יום לא היו עושים וזאת כדי להגיע למטרה הנשגבה, ברם משלבן רדף אחר יעקב נאמר: וַיָּרֶב בְּלָבָן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי (לא/לו) וממשיך הלאה מלא חמה : גְּנֻבְתִּי יוֹם וּגְנֻבְתִּי לָיְלָה (לא/לט) כמי שמבקש לומר ללבן ומה אֲנִי גָּנַבְתִּי ממך בסך הכל הִתְגַּנַּבְתִּי מאצלך לחופש לבל תוסיף להחזיקני ולעשוק אותי. על נאמר בתהלים עִם חָסִיד תִּתְחַסָד עִם גְּבַר תָּמִים תִתַּמַּם עִם נָבָר תִּתְבָרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל .
הַתְבוּנָה חָכְמָה שֶׁבְּחֲשִׁיבָה טְמוּנָה הַצְלָחַת כֹּל מְשִׂמָּה בְּחָכְמַת תִּכְנוּנָהּ
זֹאת דֶרֶךְ חַיֵּי עַמֶּנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים לֹא בִכְדִי חָכְמָתוֹ חוֹבֶקֶת לָהּ עוֹלָמִים
הַצְלָחַת עַמֶּנוּ בָּעַמִים בְּדֶרֶך יְשָׁרִים זֶה עִקַּר כֹּחֶנוּ וְרַק בְכַךְ קוֹלֶנוּ יַרְעִים
זֶה הִתְחִיל בְאִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֳהָלִים וּמֵאָז חֲכָמִים וּגְאוֹנִים הִכּוּ שׁוֹרָשִׁים
אֵין גָּם פְּסוּל בְלִטְפּוֹחַ עַל שֶׂכֶם אֶל מוּל מַכֶּה וּמָדִינֶה וּבֶית לֶחֶם
וְהֲרֵי סִפּוּר לָבָן וְיַעֲקֹב מְעוֹרֵר תֵּמָהּ כְּחִזָיוֹן מְשַׁעֲשֵׁעַ לוֹלֵא הַצַּעַר וְהַדֶּמַע
בַּעֲשִׂיַת עֶסֶק עִם נָבָל נְקוֹט זְהִירוּת כִּי הֲרֵי לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרָתוֹ זוֹ יְהִירוּת
הַנָבָל מַבְטִיחַ וּמִתְחַסֵּד וְלֹא מְקַיֵּם מַעֲמִיד פְּנֵי עָשׁוּק חוֹמֵק וְלֹא מְסַיֵּם
הַמִּרְמָה לֶֶחֶם חֻקּוֹ וּבָהּ אֵינֶנּוּ בּוֹחֵל בְנָתְנוֹ לְיַעֲקֹב אֶת לֶאָה בִּמְקוֹם רָחֶל
זֶהוּ סִפּוּר שֶנִמְשַׁךְ יוֹם יוֹם עִם שְׁכֶנֶינוּ בְנוֹשֶא הַשָּׁלוֹם
אוֹמְרִים דָבָר וְעוֹשִים אֲחֶרֶת סִפּוּר זֶה עַל גַּבֶּנוּ כַּחֲטוֹטֶרֶת
וּמוֹסִיפִים יוֹם יוֹם לָתּוּר אַחַר דֶּרֶךְ אָחֶרֶת