בס"ד

פרשת השבוע וארא (מקאם סיגא)

כ"ח בטבת תשע"ט (5/1/2019)    

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש.

מְשִׂמָּה

מְשִׂמָּה כְּבֵדָה  וְנֶכְבָּדָה וְהַרְבֶּה תְהִיָּה

כְּשֶׁאֱלֹהִים הִתְוַדַּע אֶל מֹשֶׁה כְּ"הָוָיָה"

לֹא רַק הִתְגַלּוּת עִילָאִית לְמֹשֶׁה לְמַדַּי

שּוֹנֶה מְהִתְוַדְעוּתוֹ  לָאֲבוֹת כְּאֵל שַׁדָּי

וְאָמַר לְמֹשֶׁה לֹא תִרְאֶה פָּנַי

לֹא בִכְדִי שֶׁל-חְתִיךָ אָמַר ה' אֶל  מֹשֶה

לֶךְ לְךָ הַכֶּה פַּרְעֹה הַכֶּה  וְאַל תֶּחֱשֶׁה

לֶךְ לְךָ שַחְרֵר עַמִּי מֵעבְדּוּת  בָּהּ נִמְצָא

הוא יְשַׁלְּחַם לְחָפְשִי רָצָה אוֹ לֹא רָצָה

הַדֶּרֶךְ לָחֹפֶשׁ אַתָּה תִּמְצָא

אָמַר אֱלֹהִים  אֶל מֹשֶׁה בְּדַבְרוֹ  קָשׁוֹת

לֹא רָצָה  לִשְמוֹעַ עוֹד זַעֲקָה  וּלְהַחֲשׁוֹת

זֶהוּ כֹּל הָעִקָּר לַשִּׁחְרוּר אֵין לְהִשְׁתָהוֹת

יַעַן כִי שִׁחְרוּר מֵעַבְדּות עִקָּר הַשְּׁלִיחוּת

כִּי הַחֹפֶשׁ עִקָּר וְהוּא הַמָּהוּת

איתן האזרחי-אברהם אבינו – בעל האמונה   

איתן האזרחי הוא אברם -אברהם אבינו ככיניו בתהלים (פט/א) מה ענין אברהם לענין משה בפרשת וארא? הקשר בהתגלות אלהים אל בני האדם. אברהם אבינו היה הראשון שהוא גלה את האלהים והכירו בכינוי "אל שדי" ולא אל שדי התגלה לאברהם. הכרותו של אברהם לאל שדי היתה כתוצאה של התבוננותו בתופעות הטבע כפי שזה מובא בגמרא (בבא-בתרא,טו) בה נרמז כי אברהם בכוח שכלו והתבוננותו בטבע הכיר את האלהים. הרמב"ם מתאר זאת בספרו "משנה תורה" בספר המדע, כך: "כיון שנגמל "איתן זה" (אברם), התחיל לשוטט בדעתו והתחיל לחשוב ביום ובלילה , והיה תֵּמַהַ הֵיאַךְ  אפשר שיהיה "הגלגל הזה" (העולם) מונהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג , ומי יסובב אותו , לפי, (כיון) שאינו יכול לסבב את עצמו,  דבר שהביא את אברם להבין כי יש שם אלוה אחד שברא את הכל חוץ מעצמו". לפיכך אומר הרמב"ם כי כל המפעיל שכלו מגיע להכרה בקיומו של האלהים. רק אלה שדעתם אינה משגת להבין את הנעלם מן העין, ירצו ראיה מוחשית לקיומו של האלהים, כגון נס ומעשים שאין האדם יכול לעשותם. רש"י יוצר אבחנה בין הכינוי "הויה" לכינוי אלהים. הכינוי אלהים בא לְמִדַּת הַדִּין ו"הויה" בא לְמִדַּת הָרָחָמים. לכןם כשפותח ה' ואומר : "וידבר אלהים", הוא מתכון בכך למידת הדין, כלומר חֻמְרָה יתרה בדין. על כן נאמר גם: יקוב הדין את ההר. ואילו כששם השם ה' מופיע : וידבר ה' או וגומר זה מסמל מידת הרחמים של הקב"ה כלפי האדם אליו מכוון הכתוב. ואמנם הפתיחה של פרשת וָאֵרָא  באה לציין מורת רוחו של הקב"ה מדברי משה אליו שאמר כמעין טרוניה: למה הֲרֵעֹתָה לָעָם הזה למה זה שלחתני.  וּמֵאָז  באתי אל פרעה לדבר  בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶה וְהַצֵּל  לֹא הִצַּלְתָּ את עַמֶּךָ.(שמות.ו/כב,כג). דברי משה אל אלהים נשמעים כ"טרוניה", לפיכך הקב"ה דִבֵּר אֵלָיו "משפט" (דהיינו דִּבֵּר קשות) זה שאומר לנו רש"י. ומזה גם נרמז שלעתיד לבוא ימנע הקב"ה ממשה להכנס לארץ. ועוד אנו מוצאים משמעות לסיומת בדברי אלהים אל משה שנאמר:  וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו/ב) משנאמר בסוף הפסוק אני ה' כאשר בראשיתו נאמר כי וידבר "אלהים" ולא נאמר וידבר ה', משמעות הסיומת כאן משמעות נוקשה כַּעֲנִישָׁה כאמור כי אחרי האמירה  בא כִנּוּיוֹ של הקב"ה בְּכִנּוּי "אלהים" המסמל מדת הדין, כגון: וחללת את שם "אלהיך", אני ה'. או כאשר משה שואל את ה' מה ישיב לשואלים מה שמו (של אלהיכם) מה אומר להם: (שמות ג/יג)  עונה הקב"ה, כמי שמוטרד מן השואל, בצורה לא נשמעת ידידותיו למשה כך: ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה …אהיה שלחני אליכם (שמות ג/יד) כאן נשמעים דברי אלהים כ"נזיפה" המופנית למשה שמרבה לשאול. לכן חכמינו אמרו כי כאשר אני ה' באה אחרי הזכרת שם הויה הוא מסמלת מדת הרחמים גם באמירה ושמרתם ועשיתם אֹתָם , אני ה' . בפרשתנו נאמר: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו/ב)  משמתגלה שם השם באותיות הויה, סימו שהקב"ה מתמלא רחמים על ישראל ושולח את משה להצילם .

חִשׁוּב ארבע מאות השנה שחי זרעו של ישראל כגר

נשוב אל הברית שכרת ה' עם אברהם באמרו לו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה..(בראשית טו/יג) נקב הכתוב במספר מדויק יותר שמסתכם ב- 430 שנה. ברם אנו נתיחס לעיננו במספר ארבע מאות שנה, ולזה יש הסבר: יצחק ויעקב ישבו בארץ כנען מאה ותשעים שנה, אלא שיצחק ישב ב"גרר" ויעקב יש בארץ חם ומאתים ועשר שנים ישבו בני ישראל במצרים. וזה פירוט השנים ומנינם: יצחק היה בן ששים שנה כשנולד יעקב ויעקב כשירד למצרים אמר לפרעה: ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה,והרי לך ק"צ (190) שנים ובמצרים ישבו בני ישראל מאתים ועשר כמנין "רדו" (בגימטריה) , הרי לך ארבע לך מאות שנה. מכאן למדים אנו כי ישיבה בארץ בטוב וברע , נחשבת לישיבה של ממש. כאשר יורדים מן הארץ לנוחיותם, או כדי שילדיהם לא ישרתו בצה"ל כשלכאורה חיים ברוחה שם כמו שחיו  בני ישראל בארץ גושן, סופם שיתקלו בשנאה ואיבה , למרות שהם לא מבליטים שיכותם לעם ישראל ומתעלמים מחובתם לארץ וליושביה ולבטחונה, ומשתעבדים, מבלי לחוש בכך, לאדוני הארץ בה הם יושבים. למעשה היורדים חיים תחת רחמי אדוני הארץ רוצים הם להראות פנים מאירות מעמידים פני אוהבים רוצים הם, בשעת דחק אצלם, שונאים את היהודים ושוכחים אדוני הארץ כל הטוב שעשו אותם יורדים להם ונוהגים ביורדים האלה בכפיות טובה , כך תמיד קורה שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף או את אֵחָיו או את צאצאי יעקב. לא בכדי מנין ארבע מאות השנה, כולל גם את השנים שבארץ שלט שליט זר (אבימלך) .  

ארבע לשונות הגאולה

בפרשה זו אנו פוגשים בחמש לשונות גאולה ולא בארבע לשונות גאולה כפי שנאמר ומקובל לומר ואלה הם : והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. והצלתי אתכם מעבודתם של המצרים  וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים  . ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים (ו/ו,ז) . והנה לאחר מכן נאמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה (ו/ח)  למעשה הגאולה שאנו מכנים אותם החמישית , איננה נוגעת ליציאה ממצרים ולאשר עשו המצרים לבני ישראל. משנחלצו  בני ישראל מצפורני המצרים ומשעבודם להם , היו בני ישראל בני חורין.  לכן ההגעה לארץ היתה בחירה  בידם של יוצאי מצרים , שרצו לשוב ולבוא לארץ כנען. ניתן לתת לכך הסבר ברור יותר. מה שארע במצרים היה מימוש החרות והצלה מן משעבוד , שבלעדי שני אלה לא היו בני ישראל יכולים  לממש את הלשון החמישית ההליכה או ההבאה או ההגעה  לארץ כנען . חשיבות לשונות הגאולה בכך שבהיות בני ישראל במצרים במשך 210 שנים, כבר החלו לעבוד עבודת אלילים של המצרים והלא אנו משננים בהגדה של פסח כך: "עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים" , לא בכדי נאמר: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. (ו/ט) ובמדרש רבה נאמר במפורש: היו להוטים אחרי עבודה זרה במצרים. ולאו דוקא מעבודה פיזית קשה . מכאן ניתן לראות כי היציאה ממצרים לא היתה מקובלת על כל בני ישראל , כאילו נכפתה עליהם , כפי שזה עתיד להתרחש במעמד הר סיני בקבלם עול מלכות  שמים ולכן אנו למדים לדעת כי יצאו ממצרים רק חמישית מבני ישראל וארבע חמישיות נשארו במצרים ונטמעו במצרים. זה למעשה גורלם של כל אלה שיורדים מן הארץ , רובם בסופו של דבר להטמע ולהתבולל ובכך הם אובדים לעם ישראל. לא בכדי עמנו לפי המסורה העם העתיק בעמים לא נתקימה בו ברכת אלהים שאמרה אלהים לאברהם אבינו:  כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו.  (בראשית כב/יז)  

הַכָּתוּב  בִּפְרָשַׁת  וָאֵרָא אֶת  עֵינֵי הַקּוֹרֵא  מְאִירָה

נִתְנָה חֲשִיבוּת לָאֱמוּנָה     וּבִלְבָד שֶׁתֵהֵא בַּלֶּב טְמוּנָה

לַמְרוֹת שֶיַּד ה'   הָיְתָה אַךְ הַתִּקְוָה בָּעָם אֵין בִּלְתָהּ

אִם תִּבְטַח בְעַצְמֶךָ עַמִּי     אָמַר ה' אָשִׂים עֲלֶיךָ שְׁמִי

כֹּל שֶעָלֶיךָ לִנְהוֹג וְלֹאמַר אֶלֵךְ לְתֻמִּי

כְּלָל חָשׁוּב זָכוֹר וְשָׁמוֹר     הַתְחֵל לַעֲשׂוֹת וְאָנִי אֶעֱזוֹר

כִּי  הַנִּסִּים  הָיוּ וְאֵינָם     רַק עַל עַצְמְךָ סְמוֹךְ וְתֶחְכַּם

יֵשׁ אַרְבַע לְשׁוֹנוֹת גְּאֻלָּה    בְּרַם הַחֲמִשִׁית בְּיָדְךָ כֻּלָּה

הִתְוַדַּע  לָאֱמוּנָה וְהִנָּצֵל    וְלֵךְ לְמַד דַּרְכֵי הַנְּמָלָה עָצֵל

רַק אִם תִּסְמוֹך עַל עַצְמְךָ תְחִלָה תִּנָּצֵל