כנס באוניברסיטת חיפה: הסכמה בין המצדדים והמתנגדים ליעילות תרופות פסיכיאטריות: תרופות פסיכיאטריות משפיעות לטובה בטווח הקצר
"אין כיום עדויות מבוססות מחקר על כך שתרופות פסיכטאריות משפיעות לטובה בטווח הארוך. למעשה, שורה ארוכה של מחקרים מדעיים לאורך עשרות שנים מראים עדויות שדווקא אלה שלא לקחו תרופות תיפקדו לאורך זמן טוב יותר", כך נאמר בכנס החוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה .
פרופ' דונלד גוף, פסיכיאטר מאוניברסיטת ניו-יורק הסכים גם הוא שאין כיום עדויות ארוכות טווח על השפעה חיובית של התרופות, אולם טען שסיבה מרכזית לכך היא שלא ניתן מבחינה אתית לנהל מחקר מבוקר שבו מונעים מאדם שמפתח פסיכוזה תרופה במשך 10 שנים, דבר שנדרש כדי להוכיח את יעילות תרופה בהשוואה לאי נתינתה (פלצבו) של התרופה. הדוברים הסכימו ביניהם על "חורים שחורים" רבים בהבנה שלנו כיום על מחלות נפש ובעיקר על היעילות של התרופות שניתנות כדי לטפל בהן.
אולם הסכמה זו הובילה את שניהם למסלולים נפרדים. פרופ' גוף טען שמבחינה סטטיסטית, תרופות מורידות את רמת האלימות והתופעות הקשות בחלק ניכר מאנשים שסובלים מפסיכוזה, לפחות בשלבים הראשונים של המחלה. הוא ציין כי פסיכוזה ברמה הקשה שלה היא מחלה שיכולה לגרום לסבל רב ולהיות מסוכנת מאוד – הן מבחינת האדם שסובל ממנה והן עבור סביבתו – ולכן רוב המטופלים בוחרים בסופו של דבר לקחת תרופה. "יש אנשים שמטופלים ללא תרופות בצורה טובה, אולם נכון להיום, אין לנו את היכולת לומר או לנבא מי יהיו האנשים הללו ובאיזו רמה זה יעזור להם", הוא אמר.
וויטקר, אחד מעיתונאי הבריאות המוערכים ביותר בארצות הברית, כולל על ידי הממסד המדעי (היה אחראי על הפרסומים של הוצאת הספרים של בית הספר לרפואה של הרווארד), הציג שורה של מחקרים, החל משנות ה-50 שערערו את יעילותן של תרופות פסיכיאטריות במיוחד בטווח הארוך. "יש לנו תחושה כיום שעד הופעת התרופות אנשים שסבלו מהפרעות נפשיות נכנסו לבית החולים ולא יצאו משם – כי לא היו תרופות. אלא שזה לא המצב כלל", הוא אמר.
כאמור, טענתו של פרופ' גוף אל מול מחקרים אלה ודומים להם הייתה שלא ניתן להסיק מהמחקרים הקליניים הקיימים האם השינויים שקורים ברמה הביולגית במוח קשורים לתרופות או למחלה עצמה. "אי אפשר לדעת נכון להיום האם המחלה עצמה היא 'רעילה' למוח או התרופות". הוא אף הוסיף שיש קושי רב להסיק מסקנות ארוכות טווח, מכיוון שנכון להיום לא נערך אף מחקר אורך רנדומלי, בו לקחו 2 קבוצות של אנשים עם בעיות דומות, לאחת מהן נתנו תרופה ולשנייה פלצבו, ועקבו אחריהם במשך 10 שנים. וויטקר הסכים לטענה זו .