רוצה לחשוף שחיתות בישראל? מומלץ לחשוב פעמיים!
לפני כשנה וחצי סייעתי ל-ד', עובד במערכת ביטחונית גדולה, שבאומץ רב החליט לחשוף שחיתות, מול מבקר המדינה.
האדם הזה – שהיה רחוק רק 4 שנים מהפנסיה ותכלס לא היה לו מה להפסיד, כי תנאי הפרישה שלו מצוינים בכל מקרה (הלוואי על רבים מאיתנו)- החליט שהוא יוצא למלחמה הזאת למרות כל ההסברים וההפחדות שלי.
ואל תטעו – אני מהראשונות שמברכות על חושפי שחיתויות – אבל אני גם יודעת מה קורה להם!
כשפגשתי את ד' לראשונה, הבהרתי לו שלהיות חושף שחיתויות במדינת ישראל – יכול לגרום לו לאיבוד המשפחה, הבית והחברים ושבדרך כלל, חושפי שחיתויות הופכים להיות "אויב המדינה" בן ליל גם אם היו עובדים מצטיינים עד לאותו רגע.
אבל כאמור, הוא החליט ללכת על זה.
אז מי נחשב חושף שחיתות?
חושף שחיתות הוא עובד או חבר בארגון, המדווח על התנהגות מושחתת, שאינה הגונה עשויה להתבטא בהפרה של חוק, תקנון או הסדר, או לאיים על האינטרס הציבורי, על ידי מעשה מרמה, שחיתות או הפרת תקנות.
ומה ההגנות?
לצערי, וכפי שאנו עדים בשנה האחרונה, היקף השחיתות ברשויות ממשלתיות, בעיריות ובתאגידים הינו רב. ואפילו ראש ממשלה נכנס אצלנו לכלא!
וברוב הפעמים, מרגע בו העובד החל לחשוף שחיתות, להגיש תלונה למשטרה או למבקר המדינה, חייו אינם קלים – לשון המעטה.
בשנת 1997 חוקק חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז – 1997, אשר זכה לכינוי חוק הגנה על עובדים חושפי שחיתות.
חוק ההגנה על עובדי שחיתות בישראל קובע שורה של הגנות החלות על עובד עקב היותו חושף שחיתות,
עקרונית, גם ללא חקיקת החוק, קיימת למעסיק ועובדיו חובה משפטית שלא להתנכל או להרע את זכויותיו של עובד חושף שחיתות, בשל היותו חושף שחיתות, וזאת מכוח עקרון תום הלב, עוולת הרשלנות, גרם הפרת חוזה וחוקים נוספים.
אבל בישראל – כמו בישראל – עקרון ההגינות הפך להמלצה בלבד ולכן נוצר הצורך בחוק.
גם על-פי הוראות חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958, עובד שהממונה עליו פגע בו בתגובה על כך שהעובד הודיע על מעשי שחיתות במקום העבודה, יכול להתלונן על כך לפני מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור.
הוראות החוק חלות על עובדים בגופים המבוקרים בידי מבקר המדינה, ובהם משרדי הממשלה, מוסדות של המדינה, הרשויות המקומיות וחברות ממשלתיות.
כאמור, חושפי שחיתות הם לרוב אנשים טובים ועובדים מסורים שאינם מוכנים להשלים עם שחיתות, לעצום עיניים ולהתעלם ממנה ובאומץ לב בלתי רגיל, הם פונים לגורמי הביקורת במקום עבודתם או גורמי אכיפת החוק ומדווחים על חשדות לשחיתות ברשות הציבורית בה הם עובדים.
על מעשה זה חלקם הגדול נאלץ לשלם מחיר אישי כבד בדמות פגיעה בתנאי עבודתם עד כדי פיטורין ובדרך כלל מתנהלת נגדם מסכת התנכלויות ולחץ לעזיבה מרצון, בין היתר באמצעות שלילת סמכויות, בידוד חברתי ופיזי (מועברים לחדר מבודד ללא מחשב ותנאי עבודה), מעלילים עליהם עלילות כדי לפגוע בהם, להרתיע אותם ולפגוע באמינות שלהם.
לחושפי שחיתויות אין בחוק הגנה משפטית מהמדינה ויותר מכך – ידם אינה משגת את עורכי הדין היוקרתיים והיקרים, שהגוף מולו הם מתמודדים יכול להרשות לעצמו.
ואם אחזור לדוגמה של ד' – מולו הוצבה סוללת עורכי דין, שבראשם עמד עורך דין ידוע שהגן גם על אולמרט וגם על קצב – כזה שיש לו אולי גם "קשר ישיר" עם עובדי מבקר המדינה.
שורה תחתונה – למרות שהצלחנו להשיג עבור ד' צו הגנה זמני, מבקר המדינה התקפל בסופו של דבר ולא העניק לו צו הגנה קבוע, מה שהוביל לפיטוריו.
ושוב – שלא יהיה ספק – המדינה זקוקה לחושפי שחיתויות. אנחנו כציבור זקוקים להם. אבל כשהמדינה מפקירה אותם – אל לנו להלין, שהם מעטים מידיי.
הכותבת:
עו"ד אליס גולדמן, אקטיביסטית חברתית, חברת הנהלת תנועת אומ"ץ.
